מיד אחרי הרגע הזה, כשהלב שלנו כבר כמעט הפסיק לחשוש ממה יהיה אם ואיך בכלל זה יקרה, מגיעים הקולות הזהירים והרגילים. הפאנלים, הפרשנים והכתב ההוא עם הקול התקיף שמזכיר לנו שחמאס לא עומד בהסכם כצפוי והדרמה חוזרת. והופ, בתוך הלופ של סרטוני השמחה ומנות האושר כבר יש סדק, ולמרבה האימה זה משהו שהמוח מסוגל לקלוט ולעכל בקלות רבה יותר.
ואז הלב שלי מבין פתאום משהו עצוב: כמה התרגלנו להכיל חדשות רעות, עד שזה נראה לנו הדבר הטבעי ביותר שיקרה. כל כך התרגלנו, שאנחנו כבר לא יודעים איך לעכל את החדשות הטובות, את מנות האושר הגדולות, רק מתוך הפחד להתעורר מהחלום. אנחנו יודעים לפחד, לנתח, להיזהר, אנחנו אולי יודעים לקוות אבל לא ממש יודעים איך להאמין לטוב.
זר לא יבין את הרגע הזה שבו עם שלם יוצא מחושך לאור, וגם לא ממש יודע מה לעשות עם זה או איך נראית חירות תודעתית אחרי חודשים שבהם למדנו לחיות על אדרנלין, חרדה והישרדות. ולרגע הכל מתערפל ואנחנו משחררים שליטה, ואז מישהו ברשת כותב ש"אנחנו ב–8 באוקטובר". שוב מאוחדים, שוב עם תקווה חדשה ועד שאני מצליחה להתרחב ולנשום לתוך האמירה הזו, זה נעלם. מהר כמו שזה הגיע.
תמיד אמרו שאם לא יהיו פה מלחמות אנחנו נהרוג אחד את השני, אבל המשפט הזה הופרך כשהייתה פה מלחמה בתוך מלחמה בתוך מלחמה ובמשך שנתיים לא הפסקנו להילחם באלף חזיתות חיצוניות ופנימיות, כך שזה לא מפתיע שגם כשנדמה ברגע אופורי קטן שהמלחמה נגמרה, נשארנו להילחם זה בזה. מלחמה של האשמות, של ציוצים, של מי התחיל ומי אשם, ומי יפתור. לפעמים אני לא יודעת אם אנחנו נלחמים על גבולות וזכות קיום או רק על נרטיב.
פתאום אני מבינה עד כמה כולנו כאן נושאים את נטל הישראליות על הגב, בין שנרצה ובין שננסה להתעלם ממנו, כמו שק פחם כבד שמלכלך ושורט, שכבר הפך לעור שני. ישראליות שתמיד דרוכה, בודקת מה קורה עכשיו, מכורה לדרמה ולמאבק וחיה רק בקצוות. שחור או לבן, אף פעם אין אמצע.
עוד למדתי על עצמי שאני מנסה תמיד לקחת מרחק רגשי מסוים מההמולה, גם ברע אבל גם בטוב. ניצבת כמו צופה מהצד, ייתכן שמתוך מנגנון הגנה שנבנה אצלי במשך שנים על גבי שנים של חיים כאן.
אני מבינה שחלק מזה קשור למחלה הכרונית שלנו, חוסר אמון. זו לא רק הממשלה ולא רק התקשורת, אלא גם חוסר האמון בינינו לבין עצמנו. מחלה שהתפרצה כנראה מתוקף היותנו עם של שורדים עם מלחמות מתחלפות, פעם בשטח, פעם בתודעה פעם בפיד. וכשאין אויב בחוץ, אנחנו ממציאים אחד בפנים, אנחנו לא עושים את זה בכוונה, אנחנו פשוט לא יודעים לחיות אחרת.
התרעות פיקוד העורף