בשבוע שעבר, בד בבד עם קבלת הבשורה של נשיא ארצות הברית על סיומה של המלחמה בעזה, הגשתי במסגרת טורי השבועי כתב התחייבות אישי: מעתה אשתדל מאוד להיות קשובה לדעות של אחרים ואגלה סובלנות, גם כאשר לא נוח ולא נעים. ציטטתי את בית הלל, שבחרו להקשיב ראשית לבית שמאי, וזו הייתה דרכי המעודנת לכתוב שאשתדל לנהוג כך גם כאשר כל מה שאני באמת רוצה זה לנעוץ לדביל שמולי מזלג בלחי. תודה לאל על רוח הפיוס והנועם שאפפה אותי לקראת הפרק החדש, היפה והטוב של עם ישראל ונא בעין למי שחושב שעוד לא עבדה תקוותנו. בנחת כמובן.
אוורירית, ענוותנית ומפויסת יצאתי למרכז הבירה, עירי שעליה זכריה הנביא אמר "וְנִקְרְאָה יְרוּשִָׁליִם עִיר הָאֱמֶת". אכן, בעיר הזאת אין מקום להעמדת פנים. איפה תידחק? בין המגדלים שהוועדה המחוזית מאשרת תוך התעלמות מהאופי ההיסטורי הייחודי וצורכי התושבים? או שאולי בחנויות הנטושות שבמרכזה? אבל כאמור, לא באתי להוריד, כי ימי שלום בפתח ותכף יקומו המתים ויגידו: ראו, כלל לא מוטלות גופותינו שורה ארוכה־ארוכה. פנינו שונו. הננו נושמים.
ברכבת הקלה שמעתי מאיש אחד שהגענו לאחרית הימים. זכינו להיות חלק מגוג ומגוג. כלום את לא מבינה את. פלישה לארץ הייתה? הייתה. רעידת אדמה, חרב איש ברעהו, אש וגופרית, וחורבן עצום לצבאות גוג ומגוג היו או לא היו? בַקְשָׁה! קצת הכרת הטוב, גיברת.
בחנות הספרים האהובה עליי התעכבתי ליד מגדל של ספרים. "עזבי אותך, זו הוצאה ימנית. אתם השמאלנים לא תאהבו את זה", אמר לי איש גדל מידות. היו לו המון הנחות בקשר אליי. הוא מעולם לא פגש אותי אבל ידע מי אני, מה שמתי ואשים בקלפי ומה תחושותיי בקשר לאיש שאין לומר את שמו, שמא יצבאו עליי כל הבוטים ואבות אבותיהם.
ומכיוון שהניסוי שלי להיות קשובה, פתוחה וסובלנית עבד יפה מאוד בערך 40 דקות, ומכיוון שפגשתי קוראת שביקשה ממני לא לאבד תקווה כי לפעמים גם טור אישי יכול לספק חמצן לדקות ספורות, הנה. למעשה זהו טור על תקווה ותודה.
תודה לכל מי שלא הרגישו תבוסה כמוני, המשיכו להפגין ונטעו תקווה בחטופים שלנו, שידעו שיש מי שדואגים להם בחוץ ונאבקים למען שובם. תודה לגברות שעומדות כמעט מדי יום בצומת הקרנף, השם החדש שניתן לצומת בבית הכרם, מחוץ לביתו של ניר ברקת. בשקט הן מניפות את דגלי ישראל ודגלים צהובים ומפיחות תקווה. תודה למי שישבו מחוץ למשכן הכנסת במשך שנתיים כדי שגם חברות וחברי הכנסת שנכנסים מהכניסה האחורית כדי שלא להיתקל בהם, ייאלצו להיזכר יום־יום באחריות שיש להם כלפי מה שקרה ומה שיקרה פה.
תודה לכל כלי התקשורת ששמרו על אמות מידה, לא אמרו נואש וסיקרו בלי הרף את התופת, כדי שהעולם ישמע. תודה לדונלד טראמפ, תודה לכוחות צה"ל ותודה לכוחות המשטרה, לצוותי ההוראה ולנוער האכפתי שלנו. תודה לדור שהקים את המדינה ובנה לנו בית. תודה לעורך דורון כהן, שנושם עמוק ומלמד אותי שגם הדעות שלו וגם שלי ראויות להישמע. יש עוד תקווה. נכון שלקח לי זמן להגיע לשורה התחתונה, אבל זה טבען של שורות תחתונות. הן דורשות אורך רוח וסובלנות. בדיוק כמו התקווה.
רגע לפני שהצטופפתי בקרון סיני גרום וחורק בחזרה הביתה ממרכז הבירה, קיבלתי נאום מאיש יקר על זה שהמלחמה הגדולה של הג'יהאד עדיין לא באמת התחילה. חכי, יש להם תוכניות בשבילנו. הם רוצים שכולנו נעוף מפה. פועל בניין ערבי באתר הבנייה ברחוב ביקש מאיתנו לזוז משם כדי שחלילה לא ייפלו עלינו בלוקים בגודל של בית מהמנוף. בפעם השלישית, האיש היקר אמר לו: "תירגע, הכל בסדר. לא יקרה לנו כלום". גם זו תקווה.
התרעות פיקוד העורף