בהתחלה לא שמענו שירים, לא חגגנו ימי הולדת, לא הלכנו למסעדות, ושמחות - בין שעל לידות ובין שעל החלמה ממשהו או על סכום כסף גדול שנכנס - לא בושרו ולא צוינו בפרהסיה. כל אחד מאיתנו הכיר לפחות משפחה אחת שהמלחמה הזו חבטה בה בדרך כזו או אחרת, ואם לא בשנה הראשונה, אז בשנייה, עת התחילו הדפיקות על הדלת והצעקות הנוראיות שבאו לאחריהן.
אם יש משהו שמרגיע אותי ומעורר בי השראה, זה הרכב שלי, נופי הארץ והנסיעה, יש שירים, עבריים כמובן, שמילותיהם חודרות לדמי - יותר מכל קורס העצמה, שיחה עם פסיכולוג או כל כדור פסיכוטי שמחלקים היום לכל אדם שני - מעוררות בי השראה, ומביאות מזור ורצון להתנער מהעפר ומהעצב ולבנות משהו חדש. אבל הייתה תקופה ארוכה שבה נסעתי בדממה ורק לאן שהיה צריך.
שירים, אם נשמעו, היו מנגינות רקע, וגם אם השדרן השמיע פתאום שיר שאהבתי, זמזמתי אותו חרישית וחלילה לא הגברתי, כדי שהמכונית בנתיב הסמוך לי, זו עם הסרט הצהוב על האנטנה, לא תחשוב שחזרה לי השמחה שעה שהארץ אבלה, אולי גם הנהג רצה להגביר את עוצמת הקול ברדיו שלו ולא עשה זאת מאותה הסיבה, במקום זאת החלפנו מבטים עצובים ומבינים.מספר שירים ליוו אותי כל התקופה הזו, כל אחד מהם קיבל את חותמת המלחמה הזו ולא אשוב לשמוע אותם כפי ששמעתי אותם בעבר.
עכשיו, כשמספרים השבים על הימים הראשונים שבהם היו כפותים ועיניהם מכוסות, על העלטה שבה חיו חודשים ארוכים, מבלי לדעת מתי יום ומתי לילה, על השיחות שניהלו עם הבורא, כששאלו לשלומו ולשלום עמם והמציאו תשובות, רק כדי להיאחז במציאות, ובבלבול הנוראי ששרו בו, מילות השיר מתחזקות והופכות לרלוונטיות פי כמה:
"נקודה טובה", שולי רנד
היא לא נכנסה מתקרבנת, ההפך הוא הנכון, חיוכה היה כמו נר בחשיכה. עיניה נצצו, וכל מי שהושיט ידו ברשמיות כי נבוך היה לחבק, משכה אותו היא אליה. על דש בגדיה הייתה סיכת ביטחון עגולה עם פניו של אחיה, איש פשוט וטוב לבב, כזה שפוגשים בקיבוצים או במושבים. אחר כך התיישבה וסיפרה עליו. באיזשהו שלב פרצה בבכי, ויצאתי מיד לפרסומות, הלכתי להביא מים וניגשתי אליה ואמרתי “סליחה" והתנצלתי. מאוחר יותר נזף בי אחד המפיקים, אלו רגעים שצריך לשדר, לא בשביל רייטינג, אלא כי זה אותנטי, לא אמורים לגדוע את זה באמצע. אבל אני אישה לפני שאני עיתונאית, סופרת או שדרנית, מה לי ולחוקיות הזו.
כשחזרנו לשידור, לקחתי את דף השאלות שהכנתי, קימטתי אותו ולמולה השלכתי לפח, שמעו את זה גם במיקרופון. ראיתי שזה שעשע אותה. “עזבי אותך משאלות", אמרתי לה, “את רוצה לדבר אליו, הדסה?". היא דיברה אליו, במילים טובות, בזיכרונות יפים, נתנה לו את כל הסיבות בעולם להחזיק מעמד שם בשבי וסיפרה לו מי מחכה לו בבית ואיזו מסיבת יום הולדת ענקית יחגגו לו כשישוב. כשסיימה במילים טובות, השמעתי לה את השיר “נקודה טובה" בביצועם של שולי רנד ואהוד בנאי:
"את חכי לי ואחזור", קונסטנטין סימונוב (תרגום: אברהם שלונסקי)
לא העזתי לכתוב על אהבה, כהרגלי, ולא לדבר בה. על לקיים אותה אין על מה לדבר בכלל, למי היה מצב רוח או חשק? מתישהו דרשו קוראיי שאכתוב סיפור אהבה ואפרסם, רק לשם האסקפיזם, הרי אם אנחנו גם ככה נלחמים, מה המטרה? לחיות, ליהנות, לגמוע מהחיים מה שייתנו, אסור לנו ליפול לתוך זה. אז בידיים רועדות פרסמתי סיפור אהבה קצר מאוד.
אני כבר לא זוכרת על מה הוא היה, כי לא בכתיבתו העמקתי, אלא בתגובות שיבואו, פחדתי מהן מאוד. בפרט מאלו שיקראו לי מנותקת, ילדותית או שיצלבו אותי על כך שאני מעיזה בזמן כזה לחשוב על מנעמי החיים. לשמחתי, זה לא קרה, היו תגובות חיוביות ומודות. עוד באותו היום פרסמתי שוב סיפור, אבל הפעם אקטואלי מאוד ולא תלוש, על גבר נעדר ואישה שמאמינה בכל ליבה שישוב. השארתי את סוף הסיפור פתוח, וכשכתבו בתגובות “הוא שב אליה?", לא הייתה לי תשובה, חיכיתי שתסתיים המלחמה ונדע מי ישוב ואם ישוב. קיוויתי שסוף הסיפור ייסגר כמו בשיר שכתב המשורר קונסטנטין סימונוב ותרגם אברהם שלונסקי.
קיוויתי שיימצאו הנעדרים, שכל מי שייפצע יהיה בר תיקון, שאף אישה לא תישאר עגונה או בחוסר ידע ושנחזור לסבול משיברונות לב של פרידות דביליות ולא של פרידות נצחיות בעל כורחנו.
ובשבוע שעבר, כשהם סוף־סוף חזרו, ולא הצלחתי לנתק את דמעותיי מעיניי ואת עיניי מהמסך, הרגשתי שצלילי האמהות והאבות החוגגים את שובם של ילדיהם הכחושים והחיוורים, הצחוק, הדמע, ה"אהוב שלי" לצד ה"כפרה עליך, אתה רעב?", מנגנים לאוזניי ולאוזני העם כולו את המלודיה היפה ביותר ששמענו זה זמן רב. וזאת אף על פי שבלילה, כשהתחילו לחזור ארונות הנרצחים, נדמה גם היא. זכרם וזכר החיילים שחירפו נפשם כדי להציל את אחיהם ואחיותיהם, ברוך יהיה לנצח.
התרעות פיקוד העורף