אחרי 20 שנה ו-80 עונות במיין, לא חזרתי לניו אינגלנד כדי לראות את השלכת; אני מכיר את המהפך מירוק אחו דשן לחלודה ואת מפוחי האוויר הקולניים המזיזים ערימות עלים יבשים מצד אחד של החצר לצידה השני; גם אירחתי ישראלים רבים, חלקם מסוקסים אל-חלד, שעמדו תחת העצים המשירים את עליהם עם דמעות בעיניים. קראנו להם “המציצים בעלים" ואחרי שגמרו להתייפח, לקחנו אותם הביתה וחיזקנו את ליבם בשנאפס עד שהפסיקו לרעוד מהתרגשות.
לא חזרתי בשביל האוכל. בסיבוב הזה, יותר מקודמיו, אני משוכנע (ויש לי עדים בעלי סיווג גסטרונומי גבוה) שניו אינגלנד היא אחד המחוזות האסוניים ביותר מהיבט האוכל באמריקה. היו ימים שחיפשתי סחבה רטובה למצוץ במקום מה שהגישו שם שנקרא אוכל.
לא כל האסונות בחיי קולינריים. אני מהשלימזלים הללו שאסונותיהם משתרעים מקיר לקיר באצטדיון גדול במיוחד. אני תמיד מוכן לשמוע נימוקים ענייניים למה זה קורה דווקא לי. יש גם ימים טובים. אבל הממוצע הוא שבעיקרון אני כנראה האדם הכי לא מובן בתבל.
טבול בכינויים רווחים - מיזנתרופ, מופנם, שתקן, עוין, כספיתי ולא קומוניקטיבי - עם רובם למדתי לחיות בשלום, אף שחלקם מצוצים מהאצבע ומשרתים בעיקר את מגבלות דמיונם של מי שמשוכנעים שהם מכירים אותי.
זכותו של הזולת לראות בי מה שהוא רוצה, למרות קוצר הראות והעוול המקופלים בכך. כואבת לי ההחמצה התמידית והטרגית של תכונותיי הטובות, שאינן מעטות, אבל גם עם אלו אין מה לעשות.
אנשים מקרינים על זולתם מה שנוח להם. לכן נחשב בעיניי הזולת לגיהינום. מדוע שוב ניו אינגלנד? הרי כבר הכיתי שורשים טריים בקליפורניה, שבה התחלתי את חיי באמריקה לפני 50 שנה.
המעידות הראשונות שלי הפעם היו אפיות. לא עברתי תיאוריה בנהיגה שלוש פעמים, ואני נוהג מ-1972; הג'יפ המשומש שקניתי לא היה מודל 2016 כמובטח, אלא 2013, והמוכר שיחק עם הספידומטר והזיז אותו לאחור מ-180 אלף מייל ל-90 אלף.
אחרי שבעטתי בצמיגים, עשיתי סיבוב בג'יפ וביקשתי להסתכל מתחת למכסה המנוע (נקי כמו חדר ניתוח לפני פרוצדורה), נתתי לו מעטפה מלאה מזומנים. אף שהיה מטורקיה, העיד הבחור החלקלק והריחני, שהוא אוהב יהודים (מה אני, דביל?) ושהוא עובד במסעדה מזרחית. אם היה עוקץ כואב יותר אותו יום באנסינו, לא ידוע לי.
הרעש המוזר לא היה מהמנוע אלא מצמיגי השטח הגדולים שלא מתאימים לנהיגה על אספלט. אגב, הג'יפ השחור נראה כמו מיליון דולר, אבל במוסך אמרו לי שכדי לשמור עליו יהיה צריך לטפל בו כל 3,000 מייל. העציב אותי לראות חבורת מכונאים ישרים מביטים בי במבט סיעודי חומל.
תכף אשוב לדיון בניו אינגלנד, ביתי השני, רק כמה מילים על המזל שלי. הייתי מודע לצורך המיידי בביטוח בריאות (אין כאן סניף של מכבי) ודרך נווט-בריאות מתנדב הגעתי לתרמית המכונה “Anthem Blue Cross".
זה עולה לי 450 דולר בחודש, וכבר ארבעה חודשים לא ראיתי רופא מומחה אחד לנכויות שהן אני. הרופא הפנימי הראשון שהופניתי אליו, חבש כיפה שחורה, התמחה בטכניון ונראה ודיבר כמו מתנחל מתחיל.
לא הייתה לו טיפת סבלנות אליי, והפגישה הייתה מגיעה לאלימות פיזית אלמלא מתישהו נאלצתי להבהיר שאני עיתונאי ישראלי. לפרץ הידידות שבעבע ממנו לא היה כל קשר לרפואה. הוא ביקש שאשלח לו כתבות מתורגמות.
הוא הגיע למסקנה שעליי לראות נפרולוג (בצדק), גסטרולוג (תמיד חשוב, בעיקר במתקפת גזים ושינויי תזונה), דרמטולוג (שירשום לי תרופה ביולוגית שאני לוקח, שעולה כאן 7,000 דולר ובישראל 300 שקלים) שמתקשר גם לראומטולוג (דלקת פרקים פסוריאטית מחייבת זריקה ביולוגית, משום שתרופה רגילה רעה לכליות) ופסיכיאטרית (כי ביקשתי קלונקס).
בחודשים שחלפו לא ראיתי אף אחד מהמומחים הנ"ל, כנראה משום שחברת הביטוח שלה אני משלם היא אחת הקמצניות והשנואות בעיר ואף רופא לא מוכן לעבוד איתה.
היו סקנדלים; הפכתי שולחנות; בכיתי; אבל אני באיחור של ארבעה חודשים לנפרולוג, שבמקרה שלי זה ממש מסוכן. לא ראיתי אף מומחה חוץ משיחת זום עם פסיכיאטרית שהייתה חיקוי מושלם לאחות ראצ'ד מ"קן הקוקייה", והציעה לשלוח אותי לגמילה. זה תמיד רעיון טוב, אבל הסדר הכרונולוגי היה שגוי. בסוף נשבר לי ודרשתי להחליף רופא.
הוא שרבט אבחנות בכתב לא קריא; רשם לי תרופה שאסור היה לו לרשום ללא הרשאה מוקדמת מחברת הביטוח וביקש לראות אותי עוד שבועיים. האחות אמרה שהיא בהפסקת צהריים והיא לא מתכוונת להחמיץ אותה. הדוקטור הקשיש הלך אחריה ולא שב.
כל הפניה לרופא מומחה, כמו כל תרופה מעבר לאספירין, צריכה אישור מיוחד מהקומינטרן. זה לוקח בערך חודש. אצלי זה לקח חודשיים, כי קל לזהות פראיירים שאין בעיה להלשין עליהם ל-Ice. אחרי מכתבי תלונה, צעקות, איומים, התקפי חרדה וישיבה מיוחדת, הוחלט להפנות אותי לנפרולוג בלונג ביץ'.
ובכן, ניו אינגלנד. כשמכרתי את ביתי במיין ב-2022, חייתי באשליה אופטית וקיומית שתחנתי הבאה תהיה קונטיקט. כדי להסיר ספק, אינני שייך לקונטיקט. זה אחד ממתחמי הוואספים האולטימטיביים באמריקה, הומוגני בלבקנותו כמו מיין ומפלטם של העשירים שכל שעה אצלם טובה לשתיית אלכוהול. זאת אוכלוסייה עשירה שנראית כמו תפוח בבקבוק קלבדוס ולא מקום ליהודים עם עיניים מבוהלות.
כאשר תכולת הבית, ארזתי עד שאושפזתי, הייתה בדרכה לאחסון בעיירה בשם פרמינגטון, קונטיקט, התבשרתי כי שותפי ליוזמה פרש בהחלטה של רגע. זה היה אירוע קשה בתוך המשפחה שעד היום לא החלמנו ממנו. כדי להיות קרוב לחפציי האישיים, שכרתי בית קטן בקונטיקט.
במשך חצי שנה התקיימתי משתיית “סנאפל" בטעם אפרסק ופעמיים בשבוע סטייק ב"Mix Prime Steakhouse" בוודברי (ערים רבות בקונטיקט נגמרות ב"ברי"). הלכתי ונחלשתי עד שהכליות שלי קרסו ואושפזתי. מבית החולים חזרתי לישראל, גם משום שרציתי שלמישהו יהיה אכפת ממני.
פרמינגטון עלתה לי 600 דולר בחודש משך שלוש שנים (21 אלף דולר בערך) שבהן חייתי משתי מזוודות. חשוב להבין שחפציהם של כל בני המשפחה היו מאוחסנים שם. כל מה שהיה לי בחיים העלה אבק באחסון, אבל אף אחד ממשפחתי לא התנדב לעזור לי להוציא את חפצינו לחופשי. לפעמים החיים מושכים ממך את ידך ואומרים, “לך בדרכך זו". אף אחד חוץ ממני לא היה מדוכדך. לכולם היו דירות עם חפצים. רק אני גרתי בחדר וחצי עם מיטה במטבח ליד כיכר דיזנגוף.
האם אני נשמע ממורמר? תתערבו על התחת שלכם. במשך חודשים תיאמתי הובלות, הסעות לשלושה כיוונים, עד שנקבע תאריך פגישה עם בני משפחה שלא ראיתי שנים. בתי, לזכותה, הגיעה לתל אביב מיד אחרי פרוץ המלחמה ונשארה שלושה חודשים. לזכותה שוב, היא ובעלה נהגו משאית U-Haul מפיטסבורג לפרמינגטון, עשר שעות כל כיוון.
מחמת אמפתיה וקרבה משפחתית לא ברורה, אני בוחר לא להרחיב בנושא הפיאסקו/טבח בשבת בפרמינגטון. ראיתי בעבר את ילדיי מתנהגים רע, אבל זה היה האוורסט של התנהגות נלוזה. המוביל ואשתו, שדיברו רוסית, נמלטו לפני שעמדו בחובתם להראות לי מה העמיסו על המשאית. זאת הפרה גסה של תקנון המובילים. הם טענו שהמשלוח שקל 900 קילו יותר מההערכה המקורית והעמיסו עליי את העלות.
היו קטעים יותר גרועים. שנים אני מתלבט בשאלה האם ילדיי נולדו כך או שאני דפקתי אותם. פרמינגטון, שהיא רק מקום ולא ישות שטנית, בוערת בי כמו אש שלא דועכת. אין עדיין רופא שיכול לאבחן מה לא בסדר איתי. הגירושים שלי היו פחות טראומטיים מפרמינגטון.
לאחרונה כובסו כל בגדיי שהגיעו. זרקתי רבים. רבים מחפציי בקרטונים ששמות ופירוט נכתבו עליהם, לא הגיעו. את אוסף הדיסקים והסרטים שלי צריך למכור. יש קונים לכאורה, אבל לך תמצא אותם. במילא לא נשאר לי מי יודע כמה זמן ליהנות מחפצי התרבות שאספתי. מומלץ לחשוב על זה כאשר אוספים בהיפראקטיביות תרבותית וטעם אישי מנומק, מיני פורמטים שנולדו מתים. בטיפשותי לא ראיתי את היום הזה מגיע. ילדיי לעומתי, לא רוצים מיטלטלין. כל עולמם נמצא בטלפון. אני חושב שזה עגום כמו האוכל בניו אינגלנד, אבל אני די לבד בעניין הזה.
עשרה ימים בניו אינגלנד זה המון זמן. במיוחד כאשר רוב הזמן אתה רעב ועל סף תת-תזונה. מי שחושב שאני מגזים, שימצא מסעדה טובה בקונטיקט ויודיע לי. זה היה ארוך במיוחד, משום שהשלכת לא הייתה במיטבה או שהיה מוקדם מדי, וכל המלונות והפונדקים הציוריים עלו בערך מה שאני משתכר בשבועיים. מהכורח הזה נולד הרעיון, לא שלי עליי להודות, לשכור מכונית בשדה התעופה בהרטפורד, ולנהוג ארבע וחצי שעות לפורטלנד, מיין. ביני וביני ויתרתי על הרעיון שאראה שוב את מיין. הרעיון כה קסם לי בהגיונו, שהשאר היו פרטים שוליים.
פורטלנד היא עדיין עיר האוכל האולטימטיבית בניו אינגלנד. נווה מדבר משובב נפש בלב שממה קולינרית. אני מת על פורטלנד. המשבצת הריקה היחידה לשולחן ב-Fore Street, אחת המסעדות האהובות עליי בעולם שהיא גם אחד המקומות הנעימים בו, הייתה בשש. צריך היה ללחוץ על הגז. מה אומר לכם?
מהלחם שאופים בתנור לבנים שמוגש עם חמאה מקומית; פרוסות הטורו של טונה בלו פין שהייתה משוישת כמו בשרטוט עדין; סטייק ההנגר המצוין, שפריכותו החיצונית לא גרעה מאדמומיותו הפנימית; נתח דג ההליבוט שגאון במטבח הוסיף לחלקו העליון שכבת פירורים דמוית שניצל; פירה תפוחי האדמה שהוגש בכלי ברזל כבד ועורבב עם שום שנקלה על האש.
אולי בשל השנים הקשות, אולי בגלל פעיית הגעגוע למקום שאמור היה להישאר ביתי. אולי משום שזכיתי לחלוק את המסעדה עם אישה אהובה. אולי בגלל הקראמבל שזיף החמצמץ עם כדור הגלידה והאספרסו המצוין. לא זוכר מתי אכלתי כך, כולל יין, ב-220 דולר ובטן מלאה ומתמוגגת מנחת. גם ארוחת הבוקר למחרת בגשם שוטף הייתה מיין במיטבה. ללא יומרה, נעימה ובגובה העיניים.
חיכינו חצי שעה על הבר בחוסר נוחות מעיק עד שהתפנה השולחן שהזמנו להיעקד אליו. כפי שאני טוען תמיד, בקונטיקט לא אוכלים אלא שותים. מרוב שהיה לו לא נעים, רץ אחרינו בעל הבית עם מנחה: בקבוק סנסר פתוח שלא שתו ממנו. היה טוב עם אחותי ומשפחתה. הם הגיעו לאמריקה מההפגנה האחרונה שבה השתתפו. ניכר היה בהם, למרות פיצול האישיות הקשה והקושי להוריד הילוך, שההפוגה היטיבה איתם. הם בעיניי ההוכחה שיש משפחות אחרות, שחיבה ועזרה הדדית אינן מגונות בעיניהן.
גם זה קרה לי: יצאתי לפרמינגטון ליום שתיארתי, עם שלושה עותקים של ספרי החדש ועם הגיטרה שלי שנשארה שלוש שנים בבית שבו גרתי. את הגיטרה התכוונתי לתת למובילים שיביאו אותה לקליפורניה. תכננתי להקדיש שלושה עותקים לילדיי ולתת להם. הם היו במכונית. החוויה הייתה כה טראומטית, מצלקת ומסויטת, ששכחתי את הגיטרה והספרים במושב האחורי. המשאית וילדיי נסעו לדרכם מבלי שזכרתי לתת להם. זאת לא דרמה, כי רובם ממילא לא קוראים מה שאני כותב.
שנים אני מנסה להבין כיצד אחת המדינות היפות והעשירות באמריקה מצליחה להיות כה אנמית, סתמית ונטולת אופי. מדוע אנשים כה עשירים לא דורשים יותר מהמקום שעולה להם ממון רב לחיות בו. מדוע הם מסתפקים במנות הקרב שמגישים להם, שאריות ממלחמת וייטנאם. אני חושד שהפרופיל הנמוך הוא הסוד שלהם. הרבה יותר קל לחלוף במדינה מבלי להפריע למנוחת הדיירים, אם אין היכן לעצור ולפתוח שולחן.
בניגוד לדעות נוגדות, התעקשנו לנהוג שעה לניו הייבן, ביתה של אוניברסיטת ייל. כל דרדק יודע שבניו הייבן ישנה הפיצה הטובה באמריקה. לא אתיימר לשפוט בקרב על הבכורה בין Pepe's ל-Sally's. ארוחה אחת אינה סטאז'. ב-Pepe's לא היה תור ומיד הושיבו אותנו. אני לא קונוסר של פיצות. האמת היא שאני מסתדר יפה בלעדיהן. אבל הפיצה עם הגורגונזולה, הפפרוני וגבינות אחרות, הבצק הדק והפריך והחוויה כולה, החזירו לי את האמון בנאפולי.
ועדיין אינני מבין כיצד הילדים החמודים האלה שכה אהבתי לצבוט את הפולקעס השמנמנים שלהם, הפכו לחבורת מלחים נרגנים אחרי שיט של חודשים ללא נמל. ומדוע הם כה בזים לי. הם לא חייבים לי יותר מאשר לאב רגיל. ועדיין הם מתנהגים כמי שגידלו אותם זאבים. אם מישהו מצא קפה ראוי לשתייה בשדה התעופה בראדלי בקונטיקט, שיודיע לי. אני לא מצאתי.
התרעות פיקוד העורף