על דש חליפתו, בכל נאום חשוב, מתנוסס סמל קטן אך כזה שמסמל הכל – מפתח. זהו "המפתח לצפת", עיר הולדתו. בעבורו, ובעבור מיליוני פלסטינים המחונכים על ברכיו, המפתח איננו סמל נוסטלגי אלא הצהרה פוליטית: הבתים בישראל הם שלהם, והם ישובו אליהם. כך נראית אידיאולוגיה שאינה מדברת על שלום, אלא על שיבה. עבאס איננו רק ראש הרשות הפלסטינית, הוא גם ההוגה של עבודת דוקטורט ידועה לשמצה שנכתבה במוסקבה בשנות ה־80, שבה ניסה להפחית את מספר קורבנות השואה ולטעון לקשר בין הציונות לנאצים. גם אם מאז התאמץ לרכך את דבריו, הוא מעולם לא חזר בו באמת.
מדובר במנהיג שמכחיש את פשע השנאה הגדול בהיסטוריה כלפי העם היהודי, ממשיך לדבר על "צדק היסטורי", ובתוך כך חושף תפיסת עולם שבה עיוות ההיסטוריה הוא לא תקלה, אלא כלי מדיני. כשעבאס מדבר על "שלום", כדאי לזכור עם מי אנחנו מדברים: עם מי שמכחיש את השואה, מתגמל מחבלים, מחנך ילדים לשנאה, ונושא מפתח לעיר שנמצאת בלב ישראל.
במערכת החינוך הפלסטינית נמשכת דוקטרינה קבועה: ישראל איננה מדינה ריבונית אלא "כובשת", והיהודים אינם שכנים אלא פולשים. בספרי הלימוד מצוירות מפות פלסטין "מהנהר ועד הים" בלי אזכור למדינת ישראל; בכיתות שרים שירים על "השיבה ליפו, לצפת ולרמלה"; ומורים מסבירים לתלמידים כי השלום לא יגיע "עד שיתמלאו דרישותינו הלגיטימיות". הדרישות הללו, כך מבינים הילדים היטב, אינן גבולות 67' אלא גבולות 48'.
זו אינה טעות חינוכית – זו השקפה מכוונת, שמטפחת דור שלם הרואה בישראל ישות חולפת. כאשר ילד גדל על אמונה שיפו היא פלסטינית ותל אביב "צריכה להשתחרר", איך ניתן לצפות ממנו לראות בשכן היהודי שותף לשלום?
במהלך השנים האחרונות גדל משמעותית מספר הפיגועים שמבצעים צעירים משטחי הרשות. רבים מהם אינם חברים בארגוני טרור מסודרים, אלא בוגרי מערכת חינוכית שבה השיבה והשהאדה מוצגות כיעדים נעלים. הם אינם באים מג'יהאד בלבד, הם באים מהשיעור הראשון באזרחות בבית הספר.
כך נוצר המעגל הקטלני: חינוך לשיבה, תעמולה של שנאה, מנגנון כלכלי שמתגמל אלימות, ופעולות התנגדות שנולדו בתוך קהילה שמעניקה להן הצדקה מוסרית. ישראל יכולה להכות בטרור באמצעים צבאיים, אך כל עוד ברמאללה ובשכם ממשיכים ללמד שילד שהורג יהודי הוא גיבור לאומי, שום הסדר לא ייתכן.
אבו מאזן אוהב להציג את עצמו כמדינאי ותיק, אדם מתון בעל ניסיון מדיני. אבל מאחורי העניבה והבלייזר מסתתרת אידיאולוגיה ישנה: שיבה במקום שלום, תיקון מדומיין במקום הכרה הדדית. ישראל איננה צריכה עוד הצהרות על "תהליך שלום" עם מי שמכחיש את השואה ומחנך לנקמה. לכן הגיע הזמן לומר בגלוי: כל עוד המפתח הזה תלוי על דש הבגד של מנהיג פלסטיני, הדלת לשלום תישאר סגורה.
התרעות פיקוד העורף