נתניהו, האחראי העליון לקונספציה – אפילו לא העלה על דעתו להודות בטעותו הנוראה, לקבל אחריות או להתפטר. בדיעבד – רבים מהישגי המלחמה נזקפים לזכותו, אבל הוא הציב לאחרים דוגמה אישית: כשם שאני לא אשם, חף מאחריות ואיני שוקל להתפטר – אף אתם פטורים מכל אלה.
צחי הנגבי הודח כנראה בגלל חילוקי דעות עם נתניהו. לא בגלל כישלונו האיום לפני פרוץ המלחמה. המועצה לביטחון לאומי הייתה מופקדת על בחינת התוצרים שסיפקו לו השב"כ, המוסד ואמ"ן, על הערכה ביקורתית של מסקנותיהם והמלצותיהם ועל גיבוש המלצות להחלטות הממשלה.
ב־2021 קבע הנגבי כי בעקבות שומר החומות חמאס לא יעז לתקוף את ישראל 15 שנה. חודש לפני מתקפת 7 באוקטובר קבע הנגבי: "אני לא רואה שהאויבים שלנו ששים אלי קרב, לא בלבנון, לא בעזה ולא בסוריה. הם עסוקים בהתרסה, טרור, הצקות, הטרדות פה ושם בגדר, אני לא מעריך שצפויה מתקפה".
ושישה ימים לפני היום המר והנמהר ההוא קבע הנגבי כי "חמאס מורתע". לאחר מכן הודה הנגבי כי זו הייתה "טעות שלי ושל כל הגורמים", אך חודשים אחדים לאחר מכן – הטבח הנורא כבר הפך ל"תקלה". כל אלו לא היה בהם די כדי להדיחו לאלתר. ומשהודח עתה - הוא במסלול הפיכה לקדוש מעונה.
גדר חכמה - מודיעין טיפש
אגף המודיעין בצה"ל וראשו "נושאים באחריות למתן התרעה מפני מלחמה ומפני פעולות איבה וטרור". השב"כ וראשו "מופקדים על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה". המוסד אחראי (בין השאר) על "איסוף מודיעין אנושי (יומינט) ומשימות הפקת מודיעין חשאיות מחוץ לגבולות המדינה", והמטה לביטחון לאומי, המל"ל, אחראי על תכלול המידע מכל הגופים הללו (וגם אחרים) וגיבוש המלצות לממשלה בנושאי הביטחון הלאומי, לנוכח האיומים.
אז איך הוגדרו האיומים? כבר לפני 11 שנים, חודשים אחדים לפני מבצע צוק איתן, העבירו מערכות הביטחון לראש הממשלה נתניהו התרעה על כוונת חמאס לבצע חדירה מסיבית של כוחות נוח'בה לתוך שטח ישראל, לצורך מתקפה כוללת. במבצע צוק איתן נחשף הציבור הישראלי לכמות המנהרות החודרות מעזה – והופתע מהממדים. אז הוגדר "איום המנהרות". כך נולד פרויקט הקמת המכשול התת־קרקעי לחסימתן.
בפועל הגדר הייתה חלשה וטיפשה. רוב השכלולים הטכנולוגיים שהובטחו אפילו עוד לא באו לעולם ונשארו בגדר משאלת לב. כך רימו את הציבור ושכנעו את תושבי העוטף שהם בטוחים. אבל הגרוע מכל – אלו ששיבחו את הגדר (ואגב כך כמובן גם את עצמם, כמי שהקימו אותה) התחילו להאמין בעצמם לשקרים ולפנטזיות שלהם.
הם אפילו לא בחנו אם הגדר עמידה בפני פיצוץ מטען קטן או מכה של כף טרקטור. כל כך האמינו בה – שקיצצו יחידות, דיללו כוחות, ולקחו את הנשק מכיתות הכוננות ביישובים. הרי אין בהן צורך. יש מכשול וגדר. כזכור: בתוך שלוש־שבע דקות פירק חמאס את הגדר בעשרות נקודות. 1,200 איש נרצחו ונפלו בקרב באותו יום.
ניחוש קטלני
והם צדקו: הלהט האידיאולוגי הציוני ככוח מניע עיקרי כבר אבד למנהיגי ישראל, והם מניחים שזה נכון גם לגבי אויביהם ברצועת עזה, ולכן ניתן יהיה לקנות אותם, לפתות אותם, לשחד אותם ברישיונות עבודה בישראל, בהקלות במעברים ובדולרים קטאריים. אחרי 7 באוקטובר הקברניטים שלנו כבר "הפיקו לקחים". מעתה – יתייחסו ליכולות.
אבל ההתמקדות ב"יכולות" גם היא אחד משורשי האסון: הקמנו מכשול תת־קרקעי נגד מנהרות, הגענו למסקנה שחמאס אינו יכול לעבור אותו - וכפינו את ההיגיון שלנו על הכוח המניע שלו. שכחנו מה מניע אותם – והתעלמנו מהאפשרות שהאויב הערבי לא יזנח את שאיפותיו בגלל מאות אלפי טונות הבטון בעומק האדמה. הוא יחפש את נקודת התורפה.
וזו נמצאה בנקל בגדר העילית החלשה והטיפשה, זו שקרסה בעזרת כמה קילוגרמים של חומר נפץ או כמה דחיפות של טרקטור. רק אם תמונת האיום שייצרו גורמי האיסוף וההערכה תצא תמיד מהבנת שאיפותיו של האויב, לאו דווקא מיכולותיו הטכניות העכשוויות או תוכניותיו האופרטיביות העדכניות – לא נחמיץ את האיומים והסכנות.
הדברים הללו נכונים לא רק לתחום ביצור הגבולות שלנו. זה נכון למשל גם לבחינת ההסכם שהכתיב הנשיא דונלד טראמפ להסדר בעזה: האויב הערבי שואף להשמיד אותנו. אפילו אם יתאמתו כל הפנטזיות של טראמפ ויועציו, חמאס יתפרק מנשקו ו"ממשלת טכנוקרטים" תנהל את עזה – חמאס לא יוותר על שאיפותיו להשמדת ישראל. הוא ינצל את נקודת התורפה של התוכנית: שיקום הרצועה. המיליארדים שיוזרמו אליה לשיקומה יהיו המיליארדים לשיקום חמאס, ולכן - אסור לשקם את הרצועה. שתעמוד בחורבנה לדורות.