החדשות הרעות עבור הציבור הן שגוש נתניהו מאיים ממש על המשך קיומה של ישראל, אם חלילה יישאר בשלטון. אבל יש גם חדשות טובות: הגושים, גם אם הם עדיין קובעים את תוצאות הבחירות, כבר אינם משקפים את המפה האידיאולוגית של הציבור. מבעד לרעש מחריש האוזניים של מכונת הרעל, מתגלה קונצנזוס מרכזי מפתיע – גם בקרב חלק ממצביעי הליכוד הסולחים לנתניהו על שותפיו המטרידים.
רוב הישראלים רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית. הם יודעים ששלטון קבוע על מיליוני פלסטינים אינו מאפשר זאת (עמדה הנחשבת ל"שמאלנית"), אך גם חוששים שנסיגה חפוזה מהגדה המערבית תביא סכנות ביטחוניות עצומות. הרוב השפוי מבין את המורכבות, וכנראה היה מסוגל להסכים על דרך קדימה. לכל הפחות, להפסיק מיד את ההתנחלות מעבר לגדר הביטחון, ובהמשך עוד צעדים.
רוב הישראלים, כולל בוחרים רבים של נתניהו בעבר, גם גורסים שאי אפשר להמשיך בסטטוס קוו עם החרדים – שעוד מעט יהוו חמישית מהאוכלוסייה, וממשיכים לצמוח בקצב של שיא עולם בחסות משלם המיסים הישראלי. ההתעקשות החצופה שלהם להשתמט מהצבא היא הליבה הבוערת של הפילוג הממאיר הזה – אבל יש עוד: קצבאות לאברכים במקום שישלמו שכר לימוד כמו כולם, סירוב התאבדותי ופרימיטיבי להעניק לנוער חינוך ליבה ועוד.
המרחב הזה הוא המקום שבו חיים רוב הישראלים – אבל השיטה וההיצמדות של נתניהו לכיסא בכל מחיר מתגמלות את השוליים. אם לא תיפתרנה שתי הסוגיות הללו, אין לישראל תקומה, גם אם יצמידו את המילה הזו למלחמות. בייאושם, המונים יעזבו את הארץ. זה יהיה לכל הפחות אסון לכלכלה. גם ביביסטים אוהבים חיים טובים. נתניהו איננו טיפש או בור, כך שאין ספק שהוא מבין את כל זה.
• הבהרה שברגע שחמאס לא שולט בעזה וכשהוא מפורק מנשק, ישראל תהיה מוכנה לאותו סעיף בתוכנית הקורא לחדש את הדיון על מדינה פלסטינית. זה יספק תמרוץ אדיר להורדת חמאס על ברכיו ויזכה את ישראל בנקודות רבות וחשובות. אפשר להצהיר שמבחינת ישראל מדינה עתידית תהיה מפורזת לחלוטין, עם בקרה בינלאומית על גבולותיה, ושלא תכלול את כל הגדה המערבית.
• בתמורה יש להבהיר שישראל מצפה לנרמול היחסים עם ערב הסעודית ועוד מדינות, ולשאוף להסדרי ביטחון עם סוריה ולבנון (את אלה אפשר לזקוף בנרטיב מוצדק ישירות למלחמה, שכן חיזבאללה נחלש ובתורו שלטון אסד נפל). לבנון, בתמיכת העולם, תידרש סוף־סוף להעניק אזרחות לפלסטינים השוהים בה דורות – ובתמורה תזכה לסיוע חשוב מהמפרץ.
אני יכול להמשיך. ברור שהדברים יישמעו הזויים לרבים, גם אם הם מבינים שמיצוב כזה יביא בשורה כבירה לישראל. אנשים פשוט בטוחים שביבי לא ירצה לסכן את הקואליציה – ובעיקרון, שהוא איננו פטריוט. מהלך כזה באמת יפיל את ממשלתו קצת יותר מהר, אבל בתמורה יזכה נתניהו למטרייה מהאופוזיציה, ואף יחזיר לליכוד הרבה מאוד קולות. ולכן הוא חכם אלקטורלית.
אם נתניהו יעשה כעצתי ואז ינצח בבחירות הבאות – כלומר, אם שוב ישיג רוב יחד עם הפנאטים, כי זו תמיד תישאר המשוואה – עליו להמשיך לבגוד בגושו ולהזמין את המרכז־שמאל לקואליציה רחבה, עם הליכוד בלבד. יש להפוך סירוב לבלתי אפשרי על ידי הצעת מהלכים מהפכניים. נתניהו לא יוחרם הפעם, כי כולם באופוזיציה קולטים שעוד קדנציה כמו הנוכחית תקרב את הציונות אל קיצה. ואם בכל זאת יפסיד – לפחות יירשם כמי שהזיז את הליכוד, ואולי גם את המדינה, לעבר נורמליות פרגמטית. מנהיגי ימין עתידיים יוכלו לשתף פעולה עם המרכז במקום עם הקיצונים. ישראל תרוויח, וזה ייזקף לזכותו.
אם נתניהו ימשיך בשלו כשוליה של סמוטריץ', הוא כנראה יפסיד בבחירות. אז, הממשלה הבאה צריכה לשקול להזמין את הליכוד כשותף זוטר, עם או בלי נתניהו. קואליציה רחבה ומבוססת מציאות תוכל לפעול ברוח כל הכתוב לעיל. בזאת היא תשרת את הרוב הישראלי האמיתי שמבקש ביטחון בלי קנאות, זהות בלי כפייה ושלום בלי אשליות. המערכת הפוליטית כפי שהיא כבר לא משרתת אותם. בעיוות הזה ישראל דומה לדמוקרטיות אחרות, כולל ארה"ב. בחברות רבות קיים מרכז רחב שיכול היה להגיע להסכמות ולפתור בעיות – אך האלגוריתמים של המדיות החברתיות מגבירים קיצוניות ומנפחים את השוליים – ניאו־פשיסטים מכאן, פרוגרסיבים קיצוניים משם – ואלה גוררים את החברה לקצוות.
נתניהו תמרן היטב בגרסה הישראלית של התופעה הזו, והפך לראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן בתולדות המדינה. המשך האובססיה לשלטון דומה לאבסורד של רוסיה במלחמתה באוקראינה – המדינה בעלת השטח הגדול בעולם נלחמת נואשות על עוד טיפת שטח. נתניהו, בהתאמה, לא באמת צריך עוד זמן. הוא צריך מורשת שלא מתרכזת בעברו כפלגן ציני ומושחת. אם ישמע בקולי, הוא עשוי להיזכר כמנהיג שלאחר מלחמה, שתחילתה במחדל ותוצאותיה מעורבות, התעלה על עצמו כדי לשרת את עמו. אין לי הרבה אשליות, אבל ההיגיון ברור כשמש – ולפעמים הוא מנצח.
התרעות פיקוד העורף