לא בעוד גל של הקמפיין המלאכותי, המתוזמר והמבוים למען הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שהיה צץ מפעם לפעם בשיח הציבורי, כמו משום מקום. ממש מבול סינתטי שהציף את התקשורת, כמו שבר ענן, בהערות של קרייני חדשות, קרייני רצף ומגישי תוכניות מלל, ובראיונות יזומים התפורים בחוטים גסים.
המתכון הקבוע של ריאיון כזה הציג מרואיין תורן המדבר על קרובו החטוף או החלל. בדרך כלל היה המרואיין גם מספר על שיקום הקיבוץ שלו. ואז הגיע הרגע שלשמו בא כל הריאיון הזה לעולם: בהקשר מודבק זה או אחר צצה אמירה "ספונטנית" של המרואיין בדבר הצורך בהקמת ועדת חקירה מ-מ-ל-כ-ת-י-ת. המילה האחרונה תמיד בהדגשה מתריסה.
הקמפיינים העוצמתיים והמרוכזים הללו נועדו לשקף כמיהה עממית רחבה הרוחשת כביכול בציבור, ולייצר "הצטרפות" אליה. ולהפך: על ידי ה"הצטרפות" הזו בעצם ליצור יש מאין כמיהה לוועדה שהיא שיקוי הפלא שישים קץ למכאובי המרואיין ולתחלואי המדינה - ולקבע אותה בתודעה הכללית ככזו.
כעת הגענו לזמן אמת. הגיעה העת לחקור. עם סיום הלחימה העוצמתית, בשלו התנאים להשקת בדיקה מקצועית משמעותית. בדיקת עומק שתתמקד בחיפוש דרכים ובייצור אמצעים שימנעו חזרה של תסריט הבלהות שחווינו לפני שנתיים, גם בעוד 50 ו-100 שנים. אבל אפילו עכשיו, כשהגיעה העת לקיים את החקירה המרכזית הגדולה אשר לה מחכים, ההתייחסות השטחית לנושא עדיין מושלת בכיפה.
זו ההתייחסות שהתקשורת, המזהמת את השיח הציבורי, הטמיעה בתודעה הקולקטיבית של עם ישראל: פסילת כל מגוון גופי החקירה והבדיקה שהחוק מציע, מלבד ועדת חקירה ממלכתית, כמו היו שוקולד בלגי על סוכרזית. ועדה שאינה "ממלכתית" היא לשיטתם ועדה הבנויה מחומרים נחותים, ועדת חקירה עם תקרת פל קל.
מדובר בניסיון שקוף ומקומם להעניק הילת קדושה לוועדת החקירה הממלכתית. אבל שום פמפום, עוצמתי ככל שיהיה, לא יכול לשנות את המציאות: ועדה היא מעטפת ותו לא. כמו עטיפת שי שובת עין ולב, שלא פותחים כדי לא לקלקל את המארז המרהיב לפני שהשי מגיע למקבל המתנה. בבחינת תסתכל בקנקן, לא חשוב מה יש או אין בקרבו. אליבא דמפריחי הסלוגנים והמנטרות: הקנקן הוא המסר.
אלא שבחזרה מפרסומות התעמולה ושטיפת המוח האינסופיות לעולם המציאות: הרכב ועדת החקירה וסמכויותיה חשובים לאין ערוך יותר מזהותו של הגורם שממנה אותה. אם כי ממנה ראוי, הנתפס על ידי כלל הציבור כנטול פניות ודעות קדומות, נתפס בעיניו גם כמי שחזקה עליו כי יחתור למינוי ועדה הוגנת ומאוזנת.
תאוות לינץ' עדרית
כאן המקום להתעכב על עניין מטריד המעיב על השיח הלגיטימי סביב אופי הוועדה, הרכבה וסמכויותיה. זהו ריח חריף של התייחסות מזלזלת כלפי האינטליגנציה של חלקים מהציבור. מדובר בטכניקה השקופה של חזרה על המנטרה הלא מוסברת והלא מנומקת הדורשת במפגיע להקים "רק ועדת חקירה ממלכתית", בלי אבל ובלי חבל, וללא מדוע ולמה.
זוהי גישה המשקפת התייחסות לציבור מסוים כאל ציבור אינדיאנים שניתן לקנות את ליבם, דעתם, ובעיקר את קולם, בצרור חרוזים צבעוניים. זו ההנחה המתבקשת לנוכח קמפיין שכל כולו שטיפת מוח לא מנומקת. ההנחה שחוליות חלשות בעדר ילכו שולל אחר החזרה הזומבית על מושג הממלכתיות בפי אלה אשר רוממות החוק בגרונם מכסה על תאוות לינץ' עדרית.
הרי מממני הקמפיין לוועדה ממלכתית בלבד, השותלים אותו בכל אמצעי פרסום אפשרי ותחת כל עץ רענן, יודעים היטב לאן מוליכה הנוסחה המקודשת "רק ועדת חקירה ממלכתית".
באוזני הרבים שנאלצו להבליג על דבריה וסגנונה המקוממים בשל מעמדה כפרח מוגן בגין המצוקה שבה הייתה נתונה, נשמעה צעקתה כיללת חתול השש לבלוע עכבר אומלל שמנסה להימלט ממלתעותיו. ושוב היא מודה, מודה, מודה למטה החטופים, שהוא ורק הוא הביא אותה באדיבותו ובנדיבותו עד הלום.
אך ככל שהקמפיין להקמת ועדה ממלכתית מתגבר, גם לאחרוני התמימים נופל האסימון. והם מבינים שיש היגיון בדבקות הלא הגיונית במיצוב ועדת החקירה הממלכתית כפרה קדושה, והסיבה האמיתית האחת והיחידה לדבקות הזאת היא העובדה כי מי שממנה את הוועדה הממלכתית הוא נשיא בית המשפט העליון. זהו המניע האחד והיחיד ואין בלתו.
הרצון להסוותו הוא הסיבה לכך שבשום שלב לא טרח הקמפיין של מחנה קפלן ולווייניו בתקשורת ובמפלגות גוש האנטי, לשכנע, להסביר או לשווק לציבור את מעלותיה של הוועדה הממלכתית, ודאי שלא את יתרונותיה מול האפשרויות האחרות כמו ועדת חקירה פרלמנטרית למשל.
שבחים לגולדה ולדיין
שיח אמיתי גם יגלה שוועדות ממשלתיות ופרלמנטריות היו גמישות יותר והצליחו להשיג תוצאות מרשימות דווקא משום שלא הוכרחו לספק "אשמים" לציבור.
היא כללה אנשי ביטחון, מנהל וכלכלה, ולכן הצליחה לנתח את כשלי מלחמת לבנון השנייה מנקודת מבט מערכתית ולא רק משפטית. גם ועדת שמגר לבדיקת רצח רבין פעלה באיפוק, ושמה דגש על שיפורים במנגנוני ביטחון ולא על חיפוש דמויות להוקעה.אחד המיצגים הדמגוגיים הנפוצים של הקפלניסטים הוא הקטע שבו נתניהו דיבר על ועדת חקירה ממלכתית ב-2006.
גם הפעם המבחן יהיה בטעמו של הפודינג: אם הממשלה תמנה ועדה הוגנת ומאוזנת, היא תעבור ציבורית. הממשלה יכולה גם להיוועץ בגורמים אופוזיציוניים על הרכב הוועדה, כדי שהאיזון לא רק ייעשה אלא גם ייראה. פתרון זה עדיף אלף מונים על מה שיקרה אם יצחק עמית ימנה ועדה.
במקרה כזה, בסמכות הממשלה לקבוע מרחב חקירה מוגבל, כמו בוועדת אגרנט, או מורחב - עד סוף המלחמה. מרחב מורחב יאלץ כל ועדה להתייחס ללבנון, לסוריה, לאיראן, לעזה ולהשבת החטופים. לא בטוח שהתמונה במקרה כזה תתקבל במצהלות שמחה בחוצות קפלנלנד.
לכן השאלה החשובה שעל הפרק היא לא אם הוועדה היא ממלכתית, ממשלתית או פרלמנטרית - אלא אם היא ועדה מקצועית, הבנויה על יסודות של ידע, ריסון ושיקול דעת. הקנקן חשוב פחות, העיקר הוא מה שיש בתוכו.
התרעות פיקוד העורף