מבקרי המדיניות של סמוטריץ' מציינים שמשרות בכירות באוצר ובגופים ציבוריים מאוישות על ידי מועמדים שמזוהים בעיקר עם תפיסת עולמו הדתית־לאומית של השר. במקום להעדיף אנשי מקצוע שמגיעים מתוך שדרה ניהולית, עם הבנה מעמיקה של תקציב המדינה, שוק העבודה או מערכת הבריאות, נבחרים מועמדים "נאמנים", חנפנים, או שותפים לדרך האידיאולוגית.
במשרד האוצר ובמשרדי ממשלה אחרים כיהנו לא מעט שומרי מצוות, שהיו בעלי רקע וכישורים הולמים. לאחרונה מתחזק הרושם שעל השירות הציבורי נכפים מינויים לא ראויים. הגישה אולי מחזקת את הבסיס הפוליטי של סמוטריץ', אך פוגעת קשות באמון הציבור. כשהכיפה או הזהות הפוליטית הן כרטיס הכניסה לתפקידים ציבוריים, אין דבר שמעיד יותר על תרבות ניהולית לא מקצועית שמעדיפה נאמנות על פני מצוינות.
בשבחי האבטלה הסמויה
הדוגמה הבולטת ביותר לגישה הזו היא מינויו של מלכין לממונה על השכר באוצר – מהתפקידים הרגישים והמשפיעים בשירות הציבורי. מלכין נבחר לתפקיד אף שלא היה המטבע הכי נוצץ בקופה, ונראה שהוא לא בשל לתפקיד. שרים קודמים לא ראו בו מועמד, למרות שנות עבודתו הרבות במשרד האוצר, וכמה ממנכ"לי האוצר הקודמים הרימו גבה כששמעו שהוא מונה לתפקיד.
גורמים באוצר ובארגוני העובדים מתארים את התנהלותו כשונה מזו של קודמיו, שהפגינו גמישות ומקצועיות רבה. הדעה בארגוני העובדים היא שיש קושי לנהל מולו מו"מ רציני, לא בשל קושי מקצועי לגיטימי, אלא בשל חוסר הבנה בסיסי מצידו של כללי המשחק, ובעיקר בשל תכונות אופיו, יהירותו, שחצנותו והערכתו שהוא יזכה משר האוצר לגיבוי בכל מחיר.
במקום דמות מנוסה שמבינה את הגבולות בין שמירה על תקציב המדינה לבין הצורך בקיום דיאלוג עם העובדים, נוצר רושם שמדובר בנושא תפקיד שמוּנע מתפיסה נוקשה - מה שמחייב ארגוני עובדים לעתור לבית הדין לעבודה נגד משרד האוצר, בעוד בעבר דברים נסגרו במו"מ ליד שולחן הדיונים.
מי שהתנהלו מולו התרשמו שההחלטות מתקבלות לא פעם מתוך "רצון להפגין כוח", ולא מתוך חשיבה כלכלית מערכתית. מינויו של מלכין מצטייר כסמל ל"מנהל חובבן", אדם שייתכן שהוא חרוץ ונאמן, אך חסר התכונות הנדרשות לתפקיד כה רגיש.
בריאיון נרחב החודש ל"כלכליסט", מלכין העיד על עצמו שהוא "מייצר נורמות". מעניין אם גם האבטלה הסמויה במשרדי הממשלה היא אחת הנורמות שהוא לא הצליח לפתור.
כשהוא נשאל על כך שיש יותר מדי עובדי מדינה שלא עושים כלום, השיב: "האם יש מקומות במגזר הציבורי שיש בהם עודף עובדים? כן. האם יש מקומות שבהם המערכת לא מספיק יעילה? כן. האם זאת בעיה אקוטית לכלכלה? לא". רק חובבן ומנהל לא מקצועי יכול לטעון שאבטלה סמויה אינה בעיה אקוטית לכלכלה.
אבל זאת לא ההברקה היחידה בריאיון. מלכין, שחושש כנראה מארגוני המורים, שיש להם דעה ברורה על התנהלותו, הצהיר בריאיון שלקראת פקיעת תוקף ההסכם עם המורים בסוף 2026 צפויה לנו הפתעה לא פשוטה. "עם כל הצער בדבר, זה אומר שאין בתי ספר בימי שישי.
אולי זה יהיה קשה להורים, אבל אנחנו רוצים לצמצם את כל הימים שבהם יש חופש לילדים ולהחליף אותם בימי שישי. יום שישי לא יעיל, ואנחנו מקווים שביטולו יקטין את מספר המורים שנצטרך".
מלכין אומר דברים והיפוכם, אבל לא רק זה העניין. הוא מצטייר כשפן שחושש להתעמת עם ארגוני המורים. הוא לא מסוגל כנראה להתמודד עם גופים חזקים. בדומה לפקידים חסרי כריזמה וחוט שדרה מקצועי, הוא חזק על ארגוני עובדים חלשים, וחושש מחזקים.
מלכין הודה בהמשך הריאיון שההסתכלות שלו היא "יותר כלכלית ופחות חינוכית". מה שמוסיף למבוכה. לו הייתי מנכ"ל האוצר, הייתי אוסר על מלכין להתראיין, למרות תאוותו ולהיטותו לעשות זאת, בשל דברי ההבל שהוא משמיע – המעידים על כך שהתפקיד גדול מאוד למידותיו.
מקום לדאגה
המינוי של מלכין אינו יוצא דופן, אלא חלק מתופעה רחבה בתפקידים בכירים שהקשר העיקרי שלהם למשרה, כביכול, הוא קרבה אידיאולוגית אישית לסמוטריץ' ומקורביו. הליך המיון לעיתים סגור, ללא ועדות ציבוריות שקופות או תהליך הערכה מקצועי. התוצאה היא דרג ניהולי שאינו עומד בדרישות של השירות הציבורי, מה שמביא לכך שהמערכת סובלת על פניו מתפקוד לקוי, מקצב ביצוע נמוך ומירידה במורל העובדים.
כאשר הציבור מזהה שתפקידי מפתח מתמנים משיקולים לא מקצועיים, הוא מאבד אמון במוסדות. מדיניות כלכלית היא לא רק שורה של מספרים, היא מבוססת גם על מומחיות, על אמון ועל יחסי עבודה תקינים עם הציבור ועם הדרג המקצועי. מינויים שמבוססים על נאמנות דתית או פוליטית פוגעים במנגנון הזה, יוצרים חוסר יציבות, ומעמיקים את הקרע בין המגזר הציבורי למנהיגות הפוליטית.
סמוטריץ' נוטה לראות במשרדי הממשלה זרועות של השקפת עולמו. אך מדינה אינה מוסד אידיאולוגי, היא גוף ניהולי מורכב, רב־תחומי, שמצריך מומחים מנוסים ולא רק מאמינים נלהבים. כאשר משרות בכירות ניתנות על פי קרבה דתית או נאמנות פוליטית, המערכת מאבדת את האיזון בין ערכים למקצועיות.
אין בכך פסול, אבל כאשר חובשי כיפות מחליפים הנהלה מקצועית שבה התהדר משרד האוצר במשך שנים רבות, וניתן להם יתרון ניהולי כשקיים ויכוח על כישוריהם – יש בכך כדי להדאיג.
אם סמוטריץ' מבקש להותיר אחריו מורשת אמיתית, עליו להבין שהצלחה ציבורית נמדדת לא במספר חובשי כיפות במשרד האוצר, שחלקם יודחו לאחר הבחירות, אלא באיכות ההחלטות, בעומק הידע – ובעיקר במקצועיות, שעליה הוא יתקשה להצביע בתקופת כהונתו.
התרעות פיקוד העורף