אם אתה ליכודניק, עבר עליך שבוע טוב. שבוע של אופוריה, של שיכרון חושים. אין עוד חטופים חיים בעזה, כנס החורף של הכנסת נפתח כשעל הרצפה עוד מפוזרים הנצנצים שהשאיר כאן הנשיא דונלד טראמפ במסיבה הבלתי נשכחת שלו, המלחמה הסתיימה (לכאורה), הסקרים סבבה - והפנים קדימה. בלילות עוד דוהרים בכבישי הדרום החשוכים אמבולנסים שמובילים את גופות החטופים החללים, כי ארגון טרור ממשיך לעשות לנו בית ספר ולהתעלל בנו נפשית, אבל כשהבוקר מאיר, כולם כבר חושבים בחירות. המערכה החדשה בפתח, ומי שמנווט אותה הוא הליכודניק מספר אחת, בנימין נתניהו. שאר חבריו נערכים לחודש קריטי, לשיפוצים אחרונים של תדמית, ביצוע מהלכים וקשירת קשרים.
קוראי טור זה מודעים להערכתי כלפי מנהיגותו של ראש הממשלה. בעצמי, גם זאת אתם יודעים, שילמתי מחירים אישיים לא פשוטים של חרמות מצד הטובים שבחבריי וחברותיי על ההערכה הזאת. אבל אני ממשיכה להחזיק בה: היכולות של נתניהו ביחסי החוץ ידועות ומוערכות בכל העולם, והלוואי שתבאנה אותנו להרחבת הסכמי אברהם המיוחלים ממש בקרוב. אבל ביחסי פנים, כלומר אלה של ראש הממשלה מול העם עצמו, יש לנתניהו בעיה, והיא מהותית. הניסיון להחליף השבוע את השם של מלחמת "חרבות ברזל", שם גרוע בפני עצמו, בשם "מלחמת התקומה", מעליב מאוד את המוח של האזרח הישראלי. לפחות את שלי.
לא הרבה זמן אחרי 7 באוקטובר, אחרי שהתאושש מעט מההלם שאפף גם אותו, נתניהו כבר הבין את האירוע טוב יותר מכולנו, וראה אותו עשרה צעדים קדימה. כבר אז הוא ניסה לכתוב את ההיסטוריה. כבן להיסטוריון, הוא ידע כמה זה חשוב. אבל בכל הכבוד, כשמדינת ישראל מופתעת במחדל אדיר, אזרחיה נרצחים, נחטפים, נאנסים ומעונים, אי אפשר – פשוט אי אפשר - לקרוא לזה "תקומה". נכון, הדרך שנעשתה מנקודת הפתיחה הקטסטרופלית ועד לסיומה היא בהחלט ניצחון מרשים (אך ממש לא סופי, לנצח תאכל חרב) על אויבינו. אבל מה שקרה ב־7 באוקטובר לא יכול בשום אופן להתקשר למילה "תקומה".
לכאורה זו סמנטיקה, משחק מילים. אבל אל תתבלבלו, חברים. כתיבת ההיסטוריה היא מוטיבציה מובנית של מנהיגים. הם כותבים היסטוריה ובכך מטביעים את מורשתם לדורי דורות. במקרה הזה, זה ניסיון שגורם גם לתומכיו הנלהבים ביותר של ראש הממשלה לגלגל עיניים. ביבי, בחייאת.
לנצח תהיה זו מלחמת 7 באוקטובר. עד יום מותנו נישא את הצלקות שהיא השאירה על גופינו ונפשותינו. ילדינו, נכדינו, הנינים שלנו – אסור לעולם שישכחו את שאירע פה בשבת השחורה של חג שמחת תורה. תקומה? מה למשל עם "מנהלת תקומה", שהייתה אמורה לשקם את יישובי עוטף עזה? איפה היא?
אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, תקומה היא לא עניין לשמות. תקומה היא תפקיד. התפקיד שלך. בדיוק בשנת בחירות, זו שממש בפתח, עליך להביט פנימה את תוך שורות הליכוד, אל המנהיגים תחתיך. יש לטפח ולקדם את האיכותיים והביצועיסטים, להרחיק את מי שמקדשים את הצרחנות הריקה מתוכן. עליך לבחון מי משפיע בוועדות ישירות על חיי היומיום של אזרחי מדינת ישראל, ומי מקדם חוקים חברתיים (איפה המירב כהן של הימין? מצא אותה!), ולקחת את תקופת טרום הבחירות הזאת כהזדמנות בלתי חוזרת להחזיר את כוחם של העשבים השוטים בסביבתך לגודלם הננסי הטבעי ולטפח את הפרחים שבינתיים נובלים מרוב בושה על התנהלותם של הפירות הרקובים סביבם.
כך מבפנים, ממש משורש המנהיגות, תגיע התקומה האמיתית. המנהיגות היא שצריכה להרים מחדש את ראשה. העם שלנו כבר הוכיח שהוא יודע לעשות את זה בעצמו. חומר למחשבה. יודעת שאתה קורא...
אני מנסה לדמיין את מוחם הקודח של יועצי השר לאחר הפרסום. "איך מהלימון הזה נוציא לימונדה?", בוודאי שאלו את עצמם. "אה!", התפרץ בטח מישהו מהם. "נזכיר שהשר עובד בחינם. זה חשוב. תכף יש פריימריז". חבריו הנהנו בהסכמה. הפוסט הופץ. אלא שהספין הביא אלפי אנשים לחפש תמונות של הרכב, לקשקש עם חברים במטבחון של העבודה על הרכב המוגזם של השר, וכותרת שולית יחסית בעיתון הפכה ל"אירוע". הזעם הכבוש הרים את הסיפור בסולם הכותרות.
ובכל זאת, בתגובה של ברקת יש תזכורת, חשובה מבחינתו, לעושרו. למה חשובה? בתוך עמי אני חיה. אנשים נמשכים לאנשים עם כסף. כסף אומר השפעה. כך, דרך הביקורת על הרכב, הצליחו יועציו של ברקת לתזכר את הציבור שהוא עשיר (כלומר מצליחן ומשפיע!), שהוא נרדף על ידי התקשורת (אף שזה ישן וגם לרוב ממש נכון, זה תמיד עובד), ואיזה קטע שממש תכף יש פריימריז!
שר הכלכלה, שתיסע בדרכים טובות. איך אומרות הבנות שלי? בדרך הפרחים ולא בדרך הקוצים. ועשה טובה, דאג להתעשרות המדינה כפי שהצלחת בעשר אצבעותיך לעצמך. הצלחתך הצלחתנו.
הלבד, בלעדיו, יכול היה לזכך רגע את המחשבות. ללמד את עצמי מה באמת אני צריכה, מה יעשה לי טוב. אבל כולם מסביב בטוחים שהם יודעים מה הכי נכון בשבילי. לוחצים, מייעצים, מתערבים. כל אחד מסביר מי הכי מתאים לי, מי הכי ישתלם לי כלכלית, של מי הביצועים הכי מרשימים, וממי הכי לא ישתלם לי להיפרד ברגע שארצה לחתוך. בקיצור, סחרחורת.
אבל הבנתי. רק אני צריכה לטפל בזה, רק אני אוכל באמת לבחור מי טוב לי, מי מתאים לי, עם מי ארגיש הכי בנוח ומי יוכל להיות החבר הכי נוח שלי, השותף לסודותיי. אוף, כמה קשה לקנות רכב חדש.
התרעות פיקוד העורף