"גיוס המונים" הוא הביטוי הנעים, המנומס, הקל לעיכול והמכובס לזעקה לתרומות. מאחוריו מסתתרת אמת קשה: חטופים ששבו מהתופת של שנתיים בשבי חמאס, נאלצים לבקש תרומות כדי להשתקם. חלקם בעצמם, חלקם דרך חברים וקרובים.
תחשבו על זה רגע: בתוך יומיים־שלושה מהשחרור המשפחות מבינות שהסיוע מהמדינה דל ובלתי מספק - ובלית ברירה פונות לציבור בבקשה עזרה. באיזו נקודה נמוכה וקשה אדם צריך להיות על מנת לבקש עזרה כספית אחרי שחזר מהגיהינום? זו לא בקשה לפינוק. זו לא דרישה לאקסטרות, איש מהם לא יתעשר. זו נואשות.
הם זכאים לתשלום של 8,257 שקל בחודש לכל החיים. הסכום המדויק על השקל. למה דווקא 8,257 שקל ולא 8,000 או 9,000 שקל? אתם בטח תוהים. אז זה הסכום על פי החישוב של 4,957 שקל שמקבל נפגע פעולות איבה, ועוד 3,300 שקל שהוא מקבל במסגרת חוק פדויי שבי. דייקו על הנקודה. לא עיגלו חלילה למעלה, ל־8,300 שקל.
ישנו מענק לרכישת דירה בסך כ־250 אלף שקל. יפה על הנייר. בפועל לא מכסה אפילו דירת חצי חדר בשום מקום בארץ. ויש גם סיוע בקניית רכב בכל שלוש וחצי שנים. מה זה סיוע? כמה כסף זה? הם אמורים לקבל מימון טיפולים רפואיים ונפשיים.
מדובר בסעיף עמום, למעט ההתחייבות המצחיקה להעניק 6,000 שקל לשנת טיפולים נפשיים ואלטרנטיביים. בדיחה כשזוכרים שטיפול אחד עולה מאות שקלים. מדברים גם על שיקום תעסוקתי ולימודים - מה זה אומר בכלל? הכל מילים יפות ונטולות תוכן ממשי.
לא מדובר ברוע, באדישות או בזלזול מכוון. יש כאן כוונה אמיתית לעזור. אבל היא נראית יותר כמו סימון "וי" בירוקרטי ולא מהלך שיקומי אמיתי. יש רק 20 חטופים חיים ששבו כעת. גם אם נכפיל את ההטבות ב־20, מדובר בעלות זניחה בקנה מידה לאומי.
אגב, חבילת הסיוע שמקבלים השבים כעת זהה לזו שקיבלו מי ששבו אחרי תקופות קצרות יותר. חוויות החטיפה והשבי היו נוראיות עבור כולם, כל החטופים. אבל ייתכן ששווה להתאים את המעטפת לכל חטוף על פי צרכיו. לא להעניק רק "חבילת בסיס" אחידה. להבין שיש מי שמצבו ישתפר משמעותית אחרי חצי שנה בלבד, ויהיו מי שחייבים לקבל יותר עזרה וסיוע ממושך. כן, גם כלכלית.
הכל רק מתחיל
גם אם אתם סבורים שהעזרה עצומה ומשקפת נאמנה את מחויבות המדינה לשבים, שימו לב לסיוע המועט שמקבלות משפחות החטופים השבים. עד השחרור המשפחות קיבלו סיוע רבעוני בגובה של 90 אלף שקל למשפחה. קיבלו טיפול פסיכולוגי, קבוצות תמיכה, מימון נסיעות לטיפולים, מימון תרופות, טיפולי שיניים, והשתתפות בדמי ביטוח בריאות.
מישהו באמת מאמין שאחרי שלושה חודשים בן המשפחה היחיד שמקבל עזרה הופך לפנתר, מזנק לעבודה ומשאיר את העבר מאחוריו? כמו כן, מובטח מימון אובדן הכנסה ב"תקופת ההחלמה הראשונה". כמה זמן זה "ראשונה"? מי מחליט שנגמר?
הטיפול הנפשי, כך מובטח, יינתן לפי צורך. אבל פירוט אין. לא כמה, לא מי, לא עד מתי. ושוב, טיפול פסיכולוגי פרטי עולה לא פחות מ־400 עד 500 שקל לפגישה. לעיתים זקוקים לכמה פגישות בשבוע. בלתי אפשרי לעמוד בכך בלי סיוע כלכלי.
חטופים "לשעבר" ומשפחותיהם לא סיימו את הסיפור עם שובם. בהרבה מובנים הכל רק מתחיל. תפקיד המדינה הוא לדאוג להם לכל צורכיהם ולכל מחסורם. לא הציבור, לא תרומות, לא קמפיינים.
מביש לראות שהם נאלצים לבקש תרומות כספיות. המדינה שלא הייתה שם כשנחטפו, צריכה לגלות אחריות ונדיבות ולייתר את הצורך בקיבוץ תרומות ונדבות. הדבר האחרון שהם צריכים הוא להתחנן לעזרה. זה מגיע להם.
התרעות פיקוד העורף