הרעיון לתת שם חדש למלחמה כדי לכתוב את ההיסטוריה מחדש, לשכתב אותה - הוא כמובן רעיון רע, מגונה ומיותר, ותוסיפו מה שאתם רוצים. אבל אחרי שנאמרו הדברים האלה, החלטתי שיש בכל זאת היגיון לתת למלחמה שם חדש - מלחמת העצמאות. עצמאות? אתם שואלים, כבר הייתה לנו. אז קודם כל, לא רע לחזור פעמיים על אותו שם, כמו למשל קוממיות ותקומה, אבל האמת היא שעצמאות היא בדיוק העניין המרכזי היום - ועלינו להילחם עליה ולמענה, ומהר.
המדינה קמה בעת המלחמה הקרה בין רוסיה לארה"ב. ראשי המדינה התלבטו איזה צד לקחת. אגב, היו אז בארץ רבים שסברו כי דווקא המחנה הסוציאליסטי-קומוניסטי מתאים לנו. ישראל עשתה מאמצים רבים להתחבר למחנה המדינות הבלתי מזדהות, מתוך כוונה לשבת על הגדר וליהנות משני המחנות הגדולים.
הנרי המרסן
הפרק האמריקאי החל להירשם ב-1967, במלחמת ששת הימים. צרפת בגדה בישראל, והאוריינטציה המדינית שלנו השתנתה. ישראל דבקה בארה"ב. היו עליות וירידות בסיפור הזה, אך בסיכומו של דבר, הקשר בין המדינות הלך והתחזק. הוא גובה בעזרה צבאית, כספית ומדינית. למשל, יציאת היהודים מרוסיה לא הייתה מתאפשרת ללא תיקון ג'קסון-ורמיר מ-1974, שהתנה הקלות בסחר בין ארה"ב לרוסיה במתן חופש הגירה מרוסיה.
מאות אלפי יהודים עלו לישראל. ללא לחץ אמריקאי, הם לא היו פה היום. גם חיזוק מעמדה של ישראל בעולם נשען על כוחה הצבאי והכלכלי של ארה"ב. איפה היינו ללא תמיכתה של ארה"ב באו"ם, במועצת הביטחון ובמוסדות בינלאומיים אחרים?
אחד השיאים היה מלחמת יום הכיפורים. ארה"ב עמדה לצידנו מרגעי הפתיחה הכושלים, סיפקה לנו אמצעי לחימה חיוניים והדפה איומים עלינו. ארה"ב גם דחפה עמוקות להפסקת האש ולהפרדת הכוחות. אז כבר התברר כי יש מחיר לתמיכה הזאת.
זה היה מודל ששחזר את עצמו גם במו"מ עם הפלסטינים. אף שארה"ב לא הייתה מעורבת במו"מ המוקדם בין ישראל לבינם, היא אימצה אותו ודחפה להסכם. בדיעבד, כנראה שזה היה מוקדם מדי.
אינני מכיר ראש מדינה שהיה ארבע פעמים בוושינגטון מתחילת השנה. מדינה שבתוך עשרה ימים נחתו בה נשיא ארה"ב וסגנו. אינני מכיר מדינה ששר החוץ של ארה"ב מגיע אליה פעמיים בשבוע לביקור, ואפילו מנהלי המו"מ חוזרים ובאים, יום אחר יום. הם לא נותנים לנו לזוז ללא אישור. ברגע שהאמריקאים אומרים "עצור", הכל נעצר. כך היה בתקיפה האחרונה באיראן - המטוסים סובבו לאחור. כך גם במערכה בעזה.
אני, באופן אישי, חושב שראוי היה לעצור עוד קודם לכן, אבל כאשר ההוראה מגיעה מארה"ב חדה וברורה, זה כבר סיפור אחר. במהלך המו"מ ארה"ב נכנסה לשיח ישיר עם חמאס, אפילו בניגוד לעקרונותיה שלה שאין לדבר עם ארגון טרור. היא דיברה. אפילו בהמשך, האמריקאים מסכימים שיש לפרוק חמאס מנשקו, אך אינם דורשים כי יחדל מפעילותו האזרחית. חשוב להתכונן. הוא יהיה שותף כך או אחרת בממשל ה"חדש".
ישראל אינה פועלת עוד באופן עצמאי. היא מביטה לוושינגטון כדי להחליט על מהלכיה. היכן כל אותם גיבורים שצעקו בראש חוצות נגד תכתיבים זרים, וסוגרים עכשיו את פיותיהם? כל חסידי ה"כבוד הלאומי" נאלמו דום. דווקא "המחנה הלאומי", מניפי הדגלים בכל מקום, תומכי "חוק הלאום", איפה הם?
מי בגד במי
צריך להתרגל. יש פה בעל בית, והוא מחזיק אותנו טוב-טוב קרוב לליבו. הלב הוא חשוב, אבל בינתיים לידיים שלנו אין לאן ללכת. שיהיה ברור, אנחנו מקבלים את האמריקאים בשמחה, שמחים, מוחאים כפיים, אבל זה לא החלום הציוני שלנו.
המאבק הבא הוא להחזיר העצמאות לישראל. זו צריכה להיות מלחמת העצמאות השנייה. לא נגד ארה"ב, כפי שפעם הצענו בסרקזם. אלא עמידה על העקרונות שלנו, על חופש הפעולה שלנו ועל הערכים שלנו - זאת לא מילה מגונה. אנחנו לא רוצים להיות המדינה ה-51 מבין מדינות ארה"ב, לא מדינת חסות ולא מושבה. רוצים להיות אנחנו.
התרעות פיקוד העורף