השינוי משם המלחמה "חרבות ברזל" ל"מלחמת התקומה" הוא הרבה מעבר לסמנטיקה. בעבור רבים, ובעיקר עבור משפחות שאיבדו את יקיריהן, חרבות ברזל זה לא רק שם של תקופה. הוא הפך לסמל. זה השם שהופיע בכל מסך ובכל שיחה. כשמחליפים אותו, התחושה היא שלא מדובר בשינוי סמנטי, אלא בסגירה כפויה של פרק שעדיין לא הסתיים. עבור מי שעדיין מתמודדים עם אובדן, פציעה או המתנה ארוכה לחטופים, מדובר בתחושת ניתוק – כאילו המדינה ממשיכה הלאה והם נותרים מאחור.
אבל מעבר לכאב האישי, יש פה מלחמה על השאלה איך נספר את הסיפור הזה לעצמנו ולדורות הבאים. כי יש הבדל עצום בין האופן שבו הציבור תופס את המלחמה הזו, לבין הדרך שבה בממשלה היו רוצים שנתפוס אותה. ההשוואה המיידית של הציבור היא למלחמת יום כיפור, "מלחמת אוקטובר" כמו שאנואר סאדאת קרא לה. יש המון מרכיבים דומים: ההפתעה, כשל המודיעין, הסירוב להאמין, הקונספציה. זו טראומה לאומית שלא תימחק.
הממשלה, מנגד, רוצה שנחשוב עליה כמו על מלחמת העצמאות, מלחמת הקוממיות. מצלצל מוכר? סיפור של גאווה, של קימה, של ניצחון כנגד כל הסיכויים. "תקומה" הוא שם שמזמין אותנו לראות את 7 באוקטובר לא כנקודת המוצא של הסיפור, אלא כנקודת הצמיחה שלנו.
ברור שנתניהו יעדיף שנזכור את המלחמה בקדנציה שלו כנקודת שיקום וצמיחה. הנרטיב הקיים והמדמם של חרבות ברזל הוא של תגובתיות על מתקפת פתע, על כאוס וחורבן הבית. אבל "מלחמת התקומה" מספרת סיפור אחר, של שיקום, של קימה מההריסות, של תקווה. נרטיב שמזמין לשחרר, לעבור הלאה, לרפא.
"מלחמת התקומה" נשמע כמו משהו מספר היסטוריה - מונומנטלי, מעוצב, סגור. השם משנה את הז'אנר של הסיפור, מעביר אותו מהווה מתמשך לעבר היסטורי מוגמר. זה משנה גם את המרחק הרגשי: דור הבנים שלנו ילמד על "מלחמת התקומה" בשיעורי היסטוריה, לא על "חרבות ברזל" בחדשות הערב. השם כבר מכין את המעבר הזה – מכאן לשם, מחי למת, מסיפור אישי לסיפור לאומי.
ויש אירוניה כואבת בכל זה: העובדה שהשינוי מעורר סערה כזו מוכיחה שאנחנו עדיין בתוך המלחמה הרגשית. אם באמת היינו ב"תקומה", אם הריפוי באמת הגיע, השינוי היה נראה טבעי, צודק. הוויכוח עצמו חושף שהשם החדש הוא שאיפה ולא מציאות, רצוי ולא מצוי.
שינוי שם המלחמה הוא לא רק תיעוד של מה שהיה – הוא קביעה של איך נרצה לספר אותו הלאה. "חרבות ברזל" יישאר תמיד כסמל של מאבק, של טראומה שעדיין לא עובדה. "מלחמת התקומה" יישמע בעוד שנים כסיפור על עם שקם מעפרו וניצח. זה לאו דווקא פסול, אבל חשוב להיות מודעים לכך שהמעבר הזה משנה לנו, כחברה, את האופן שבו אנחנו מעבדים את הטראומה.
שמות הם לא מילים ריקות. הם מפתחות לזיכרון. והמעבר הזה, לתחושתם של רבים, הוא פחות כמו תחילתה של תקומה, ויותר כמו ניסיון מוקדם מדי, אולי אפילו מתוכנן מדי, לשים נקודה במקום שבו הסיפור עוד נכתב, והכאב עדיין חי.
התרעות פיקוד העורף