צריך היה אומץ רב מצידו של בכיר המשטרה ביחידה החוקרת 433 להגיע לבית המשפט ולומר את הדברים. נגד עצמו, כמי שהיה מעורב בחקירות בנימין נתניהו, נגד הממונים עליו, נגד חבריו הקרובים. חבקין יכול היה להמשיך להישאר תחת צו איסור הפרסום שהגן על חשיפת שמו עד כה. וגם לאחר שנעתר לשמש כעד הגנה, יכול היה, כפי שעשו קודמיו - חוקרי המשטרה והקצינים הממונים - לגמד את האירועים, למזער אותם. אבל הוא בחר אחרת.
בפרוטרוט ובמילים פשוטות תיאר חבקין את השתלשלותם של אירועים פליליים שהתבצעו על ידי חוקרי המשטרה שהיו מעורבים בתיקי נתניהו. הוא סיפר איך בזמן אמת פנה לחבריו והתריע בפניהם כי מעשיהם, אולי בשל להיטות היתר שגילו, עלולים לסבך אותם - היות שהם אינם תקינים. אך איש מהם לא הקשיב לו, והמעשים נמשכו. לאחר שפנה בלית ברירה למפקדיו, גילה שגם שם איש לא מתעניין. ואיך תדהמתו גברה כאשר גם הדרגים הממונים על חקירות המשטרה, קרי מח"ש, קיבלו ברקס ענק, בוטה, מהממונים עליהם, קרי הפרקליטות והיועמ"ש, לא לבדוק את העניין.
משוכת הפרוצדורה
סוגיית החנינה מעסיקה מאוד את נתניהו. מאוד. אין דבר שהיה רוצה יותר מכל מאשר להיפטר מהמטרד הזה, שמעסיק אותו ימים ארוכים, בעדות לא נגמרת, שמכלה את זמנו ומבזה את מעמדו. ראש הממשלה מאמין בלב שלם כי לא דבק כל רבב, בטח לא פלילי, במעשיו - לא בתיק 1000, לא בתיק 2000, ובוודאי לא בתיק 4000, החמור מכולם, שבו השופטים כבר אמרו את דברם.
אין לו שום ספק כי המניעים מאחורי חקירותיו ומשפטו הם פוליטיים ורדיפה של המערכת, בגיבוי התקשורת נגדו, ותו לא. הוא יודע שלא צדק הם מחפשים אלא את ראשו – והראיה: אם היה מוכן לחתום על פרישה מתפקיד ראש הממשלה, כולם עד האחרון שבהם היו חותמים, בלי להרהר שנייה, על ביטול מוחלט של כל הסעיפים.
אבל אליה וקוץ בה. בפרוצדורת החנינה יש משוכה אחת שנתניהו לא מוכן לעבור: הבקשה. על פי החוק, רק בעל העניין עצמו או קרוב משפחה מדרגה ראשונה יכולים לבקש חנינה מהנשיא כדי בכלל להביא את הנושא לדיון במחלקה הרלוונטית בבית הנשיא ובצמרת משרד המשפטים. לא זו שבלשכת השר, אלא באגף השני במשרד, זה של היועמ"שית ופרקליט המדינה.
שנים שנתניהו טוען שייצא זכאי במשפט, ועל פי התנהלות העניינים יש סיכוי טוב שאכן כך יקרה בעוד כמה שנים - זאת בעוד בקשת החנינה תשדר בדיוק את המסר ההפוך. של חשש מפני מורא הדין. של התנהלות של מי שבטוח באשמתו. של מי שברור לו שמשפטית אין לו סיכוי, ולכן הוא פונה לסעד עוקף, כזה שאמור לשים לנגד עיניו לא את הסוגיה המשפטית נטו אלא את זכויותיו האחרות והנסיבות המיוחדות של המבקש. נתניהו לא מוכן לזה. לו היה פורש מהחיים הפוליטיים, ניחא. אבל הוא לא.
דחוק, אבל רוב
האופטימיות שאפפה את נתניהו וסביבתו עד השבוע שעבר התחלפה השבוע מהר מאוד בפסימיות, על גבול הדאגה. ראש הממשלה היה בטוח שיפתח את מושב החורף כמנצח הגדול של העונה. זה שהביא את החטופים מעזה, הידק את הקשר עם ארה"ב כמו שמעולם לא היה, ועם אופק להסכמי שלום תוך איום תמידי על חמאס ברצועה, חיזבאללה בצפון ואיראן במזרח, ללא ידיים קשורות ועם תמיכה אמריקאית גורפת. כל זה אמור היה, לדידו, להיתרגם ליציבות פוליטית, צליחת מושב החורף, העברת חוק הגיוס ותקציב, והתקרבות ממשית לאפשרות של קיום הבחירות במועדן.
נתניהו הובך פעמיים: מעצם ההפסד בהצבעה וחוסר השליטה שהפגין, וגם מעצם תוכנו של החוק, שבו תומכים כלל מצביעי הימין, לרבות הליכוד. אגב, כל ההסברים של אנשי נתניהו על כך שמדובר בחוק דקלרטיבי וחסר משמעות אמיתית, ושהפתרון האמיתי ביו"ש הוא בנייה בהיקפים גדולים שהממשלה הנוכחית אכן מקדמת יותר מכל קודמותיה בעשורים האחרונים, הם דחוקים, שלא לומר מופרכים.
יש משמעות אדירה להחלת החוק הישראלי ביו"ש, בין אם מדובר ביישובים היהודיים בלבד, ועוד יותר אם הסיפוח יהיה רחב יותר, כולל צירי הגישה, השטחים הריקים וכל מה שלא מיושב בפועל על ידי האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון. השינוי האדיר בין המצב הקיים - שלטון צבאי - לבין החלת החוק הישראלי וסיפוח הוא גם בתחום הבנייה, אבל לא רק.
הוא גם בתחום התשתיות והאכיפה. די להציץ בתוכניות ארוכות הטווח של רכבת ישראל למשל, ויש כאלה 20 ו־30 שנה קדימה, כדי לראות איך שבכלל התוכניות, שנועדו לרשת את ישראל בקווי מסילות ברזל בפריסה אדירה, אין אפילו מסילה מתוכננת אחת שחוצה את הקו הירוק, כדי להבין את המשמעות של סיפוח האזור. וזו רק דוגמה.
המחשב והגזר
לצד המקל מחזיק נתניהו גם גזר גדול: אם יעבור חוק הגיוס והקואליציה תצלח את החרם החרדי עד אז, אומר נתניהו, התוכניות שתוכל הממשלה לקדם עד הבחירות יהיו כבירות. מהסכמי שלום חדשים, דרך השלמת העבודה בעזה, לרבות פירוק חמאס ופירוז מלא של הרצועה, שליטה מלאה על הגורמים שאמורים לשלוט ברצועה ביום שאחרי והכתבת קצב ואופן נסיגתו של צה"ל אם וכאשר.
בעולם יש מאות ספורות של מחשבים כאלה, כשרק בודדים מהם בעלי יכולת של מחשב־העל המתוכנן, שדיונים ראשונים להקמתו כבר החלו, לרבות דיון בנושא השבוע בכנסת. על פי התוכנית, יהיה זה המחשב המתקדם ביותר בעולם ביכולות ה־AI שיהיו לו, וכמות התשתיות והאנרגיה שיזדקקו להן לצורך הקמתו יהיו כשל עיר קטנה שתיבנה באופן תת־קרקעי.
לשכה אפלה
אבל לפני שהדחפורים יחלו במלאכת כריית העיר, על נתניהו יהיה לבנות ולשקם את לשכתו, שמגלה כבר זמן מה סימני פירוק מתקדמים: היועץ הבכיר יונתן אוריך מנוע מלהגיע לעבודה בשל מצבו המשפטי, משרת ראש מערך ההסברה לא אוישה כבר שנים, ראש הסגל מונה לשגריר בלונדון, והיועץ הפוליטי מונה השבוע למנכ"ל הליכוד. וגם רון דרמר, שיעזוב בקרוב, מצטרף לעוזבים - כלומר למועזבים.
זה כולל גם את ראש המל"ל והיועץ לביטחון לאומי צחי הנגבי, שהקרע בינו לנתניהו הלך והתרחב בחודשים האחרונים עד שהגיע לנקודת האל־חזור. לא ברור אם בגלל החקירה במשטרה או בשל משבר אישי אחר, אבל לאחרונה החל הנגבי לפסוע בנתיב שסופו היה ידוע לו מראש, עד שקיבל את ההודעה על הפסקת עבודתו לאלתר.
הקש ששבר את גב הגמל היה דברים שיוחסו לו בשיחות סגורות על תמיכה מוחלטת בעסקת כניעה לחמאס לטובת שחרור החטופים, כולל מניעת כניסה צבאית לעזה, עם טקסטים שמזכירים את מפגיני קפלן ואנשי האופוזיציה.
לנתניהו אין בעיה שהנגבי יאמר את שהוא חושב בפורומים הסגורים, לשם כך הם נועדו, אבל על ההדלפה, שבה הוא מאשים את הנגבי עצמו, הביע זעם רב. הנגבי, שועל פוליטי ותיק ושבע קרבות, מכיר היטב את נפש הלקוח - במקרה הזה, את הבוס שלו - ועדיין בחר ללכת בדרך שבה בחר.
התרעות פיקוד העורף