העציבה – כי אין בישראל שיטת ממשל אמיתית, יציבה, יש בה רק כללים עקרוניים (תהיה הצבעה, תהיה ממשלה) שהכנסת משחקת בהם בגמישות פלסטלינית לצרכיה, על פי האינטרסים הפוליטיים בכל רגע נתון.
לדוגמה, מינוי "ראש ממשלה חלופי", תפקיד שהומצא לצורך פוליטי. לדוגמה, העלאה והורדה של אחוז החסימה כדי לעזור למפלגה זו או אחרת, ולא מתוך מחשבה על השאלה מה אחוז החסימה הנכון לישראל לטווח ארוך.
הצחיקה – כי בפעם הקודמת שבה אחוז החסימה שונה, התוצאה שהושגה בפועל הייתה הפוכה מהתוצאה המוצהרת הרצויה למחוקקים (המפלגות הערביות התאחדו וקיבלו יותר מנדטים מאי פעם, ההפך ממה שחלק מהמחוקקים התכוונו אליו). זה מה שקרה גם לפני 30 שנה, כששונתה שיטת הבחירה של ראש הממשלה (המפלגות הקטנות התחזקו מאוד על חשבון הגדולות).
כלומר, המחוקקים שלנו עדיין לא מבינים שלמהלכים שלהם יש לעיתים קרובות תוצאות בלתי צפויות. זה שהם עושים X, לא אומר שיהיה Y. אולי יהיה Z, כנראה שיהיה Z.
בדרך לתחנת המוצא
אם יהיו מחר בחירות, מי ינצח? תכף נגיע לזה, אבל קודם כמה הקדמות. הקדמה ראשונה: מאז שנגמרה המלחמה, בהנחה שנגמרה, עברו רק כמה ימים. השפעתה על מעט הסקרים שפורסמו בעשרה הימים האחרונים ניכרת, אבל קשה לומר בביטחון שאלה סקרים שמבשרים על מגמה. שחרור חטופים וביקור של נשיא אמריקאי זה דבר אחד, המציאות בעזה היא דבר אחר.
כרגע, התמונות מן העבר הן של החטופים ושל טראמפ, והתמונות של העתיד הן אלה של חמאס בעזה – אלא אם תימצא דרך אפקטיבית לממש את ההבטחות הלא ממומשות של ההסכם שטראמפ כפה על האזור.
הקדמה שנייה: כל מי שעוקב אחר הסקרים בישראל יודע שיש למעשה שתי קבוצות של סוקרים, שהפערים ביניהם גדולים מאוד. אם נסתכל למשל על סוקרי ערוצי הטלוויזיה, ישנם סוקרי הערוצים 11, 12, 13 – שמנפקים תוצאה מסוג אחד (יתרון עקבי, גם אם מצטמצם, לאופוזיציה. גם סקר "מעריב" שייך לקבוצה הזאת). ויש סוקרים של הערוצים 14 ו־i24NEWS, שמנפקים תוצאה מסוג שני (יתרון לקואליציה).
לאלה וגם לאלה יש חסידים ומתנגדים. יש שיקראו לסוקרי הקבוצה הראשונה "סוקרי ערוצי התבהלה" – ויאמינו רק לקבוצה השנייה. יש שיקראו לסוקרי הקבוצה השנייה "שופרות" – ויאמינו רק לקבוצה הראשונה. כשיגיעו הבחירות, נוכל לבחון מי דייק יותר, ועד אז נגזר עלינו לחיות עם סוקרים שהתוצאות שלהם לא דומות.
למעשה, בשל התופעה הזאת אתר המדד החל לאפשר לפני כמה שבועות לראות את ממוצע הסקרים שלנו על פי בחירה אישית. זה אומר שמי שמגיע לאתר, יכול להחליט איזה ממוצע הוא או היא רוצה לראות. הממוצע של כל הסקרים (שהוא הממוצע שמופיע בדף הבית של המדד), או הממוצע של חלק מהסקרים.
הנוסחה שמחשבת את הממוצע היא אותה נוסחה, ותוכלו להפעיל אותה על הסקרים לפי שיקול דעתכם. בגרף המצורף כאן תוכלו לראות את ההבדל בין הממוצע שכולל רק את סקרי 11, 12, 13, לבין הממוצע שכולל רק את סקרי 14 ו־i24NEWS. זה הבדל לא מבוטל. מכאן, למה שלמדנו בימים הספורים שעברו מאז סיום המלחמה.
• הקואליציה והאופוזיציה תלויות על חוט השערה. מעבר של מפלגה אחת או נפילה של מפלגה אחת מעל או מתחת לאחוז החסימה – מייצרים הבדל משמעותי. ויש הרבה מאוד מפלגות שמספיק קרובות לאחוז החסימה כדי ליצור סיכון משמעותי לשני הגושים ואפשרות משמעותית להפתעה של הרגע האחרון.
• כנראה שבבחירות לא יהיה רוב לאף גוש, אלא אם תהיה הפתעה גדולה. איזה סוג של הפתעה? נמנה שלוש אפשרויות.
הראשונה, אולי יתברר שסוקרי הקבוצה השנייה (14 ו־i24NEWS) צודקים לגמרי, והקואליציה מקבלת הרבה יותר מושבים מכפי שרוב הסקרים האחרים מנבאים. כיוון שאין לי דרך לדעת מה עושים הסוקרים הללו כאשר הם מנפקים את המספרים שלהם (וגם לכם אין), אין לי דרך לדעת מה הסיכוי שהאפשרות הזאת תתממש. אם היא תתממש, זה יהיה גזר דין מקצועי מאוד נחרץ.
השנייה, מהיום ועד הבחירות נראה שינוי משמעותי במפת המפלגות והמושבים. איחודים, פילוגים, פרישות, מעבר של בוחרים מגוש לגוש, כל אלה יכולים ליצור שינוי. כאמור, גם סילוק של מפלגות שקרובות לאחוז החסימה מהמרוץ יהיה צעד משמעותי שיכול למנוע הפתעות מהסוג האקראי, ואולי לאפשר חיזוק של אחד הגושים באופן קבוע.
השלישית, יתברר שהסקרים לא מזהים נכונה את הסיפור של הבחירות האלה. אני מכיר כמה פרשנים חשובים ומנוסים שזה מה שהם חושבים – אלה יהיו בחירות יוצאות דופן, ואנחנו עוד בכלל לא מבינים מה צפוי בהן. אלה יהיו בחירות של "ברבור שחור".
משהו בלתי צפוי לגמרי יקרה, והסקרים יתגלו ככלי שלא הייתה בו תועלת. אולי מפלגה שהסקרים לא מזהים את הכוח שלה פתאום תקבל המון מושבים. אולי מפלגה שנדמית חזקה פתאום תקרוס כי התמיכה בה לא אמיתית. אולי הערבים ינהרו בהמוניהם, מה שהסקרים כרגע לא מזהים (כרגע, רובם מנבאים למפלגות הערביות בסביבות 10 מנדטים). משהו מהדברים האלה.
נניח שלא תהיה הפתעה גדולה מאלה שמנינו כאן כאפשרות, מה אמור לקרות? המודל החדש של המדד, שמריץ סימולציות של בחירות על סמך הסקרים, מאפשר לראות במספרים את התשובה.
אחרי שהרצנו אותו 10,000 הרצות, בהתבסס על ממוצע המדד, שכולל את הסקרים מאז סוף המלחמה, קיבלנו את התוצאה הבאה: בערך ב־15% מהמקרים (כלומר, 15% מתוך 10,000 הרצות מדומות של בחירות במודל הסטטיסטי) הקואליציה מקבלת 61 מנדטים או יותר, ומנצחת.
בערך ב־16% מהמקרים האופוזיציה מנצחת. ברוב גדול של המקרים, כמעט 7,000 הרצות של המודל (69%), לא הקואליציה ולא האופוזיציה זוכות לרוב – אלא אם יחברו למפלגות הערביות, מה שכרגע נראה שאין לו היתכנות פוליטית משמעותית. אם תבדקו את מצב המודל אונליין היום, המספרים יהיו מן הסתם קצת אחרים, כי כל סקר שנוסף מוביל להרצה נוספת של 10,000 סימולציות, ולשינוי מסוים בהסתברות לתוצאות שונות.
מה יקרה במצב כזה? אולי ממשלת מיעוט, עם תמיכה מבחוץ של הערבים (מסוכן פוליטית). אולי בחירות חוזרות (מה שמאפשר לקואליציה הנוכחית להישאר עוד כמה חודשים בשלטון). אולי ממשלה שיש בה מפלגות משני הגושים – נניח, גם הליכוד וגם המפלגה של בנט, וסביבן עוד מפלגות שיכולות להסכים לחבירה כזאת וליצור רוב (השאלה כמובן תהיה מי ראש הממשלה, ומי המפלגות שנכנסות ובאילו תנאים).
זה המצב. זה מה שאומרים הסקרים. זה מה שמוכיח המודל. יכולה להיות הפתעה, ואחד הגושים ינצח (יש לזה בערך 30% היתכנות). סביר יותר שלא תהיה הפתעה ואף גוש לא ינצח (70% היתכנות). נראה שישראל, כקולקטיב, מתקשה להכריע. היא מתקשה כבר לא מעט שנים, ואפילו מלחמה גדולה ומשבר גדול לא שינו את העובדה הזאת. אם כבר, זה מה שעשוי להפתיע.
יהודי, ממדאני לפניך!
היהודים של ניו יורק ניסו להשתמש בכוחם כדי להטיל חרם אפקטיבי על גרמניה. ליתר דיוק, חלקם ניסו, וחלקם ניסו להפריע למנסים. הרבה יהודים, הרבה דעות. הנה פסקה אופיינית המתארת את המחלוקת הזאת: "היהודים עצמם היו חלוקים בשאלת נחיצותו של החרם.
הוועד היהודי האמריקאי וארגון בני ברית המשיכו להתנגד לו, וגם בהובלתו היו חילוקי דעות: הקונגרס היהודי האמריקאי התנגד לפעולות כמו שביתות או חסימת חנויות – מה שפגע ביעילותו. אפילו פעילים נלהבים התקשו להתאחד. בשנת 1935, כאשר הקונגרס היהודי האמריקאי וועד העובדים היהודי הקימו יחד את המועצה המשותפת לחרם, הליגה נגד הנאצים סירבה להצטרף, ואילו הליגה האמריקאית נגד מלחמה ופשיזם התפצלה, כאשר פלגים סוציאליסטיים וקומוניסטיים התעמתו ביניהם".
אחרי מאמצי החרם, באו מאמצי קליטה. "משום שהגל הראשון שהגיע, בשנים 1935־1933 כלל את קורבנותיו הראשונים של היטלר – פרופסורים ואנשי שמאל – רווחה הדעה בציבור שרוב הפליטים הגרמנים שבאו לאחר מכן הם אינטלקטואלים רדיקליים". זה לא היה המצב.
"הבורחים מהנאציזם בשנות ה־30 היו ברובם אנשי עסקים מהמעמד העליון או הביניים, בעלי מקצועות חופשיים (במיוחד רופאים ועורכי דין) ועובדי צווארון לבן. נטייתם הייתה להיות משכילים ותושבי עיר (במיוחד מברלין, שהייתה ביתם של שליש מיהודי גרמניה ב־1933), ומבוגרים יותר מהממוצע של קודמיהם – רבים מהם הגיעו לגיל העמידה או אף לזקנה, כאשר נאלצו להימלט על חייהם".
אולי משהו עוד ישתנה. אולי ניו יורק עוד תתנער. אולי הבוחרים ייבהלו מעצמם. אולי. בינתיים, נראה שיש סיכוי גדול יותר שהיהודים של ניו יורק יזכו לחוויה חדשה. ראש עיר שחלק ניכר מהם סבורים שהוא אנטישמי. ראש עיר שחלק ניכר מהם מזהים כסכנה. ראש עיר רדיקלי באמת.
ממדאני הוא כמובן אוהד של תנועת ההתנגדות הפלסטינית. הוא תומך בהסדר שייתן ביטחון ליהודים, וגם יודע מה יכול להוביל להסדר כזה: שישראל לא תהיה "מדינה יהודית". כמה מהיהודים של ניו יורק החלו כבר להתווכח בשאלה אם זה הזמן להילחם או לברוח. אחר כך החלו לתהות אם הדיונים שלהם מזכירים את אלה של היהודים שהגיעו לניו יורק בתקופה שעליה כותב מייק וואלס בספרו.
הנה, יוני וינברג, במגזין היהודי המקוון טאבלט, מתאר דיון בקבוצת וואטסאפ של אומנים יהודים, שעסקו בשאלה אם ניו יורק עודה טובה ליהודים. "כשצפיתי בדיון הסיבובי", כתב.
"לא הצלחתי להיפטר ממחשבה אחת: האם אלה אותם הדיונים שניהלו סבינו וסבותינו באירופה בזמן הפוגרומים, או בגרמניה של שנות ה־30 כאשר הפשיזם עלה? מי שעזבו את ברלין לפני עליית הנאצים לשלטון ודאי נראו היסטריים בעיני חבריהם ובני משפחותיהם, בעוד האחרים הסתכלו סביבם על עיר פרוגרסיבית שבה ליהודים היה מעמד בולט בקולנוע, בתיאטרון, במוזיקה, במדע ובעסקים – ממש כפי שהם בניו יורק של היום. תמיד רציתי להיות זבוב על הקיר ולשמוע את אותן שיחות. עכשיו, בעיצומו של גל חדש של אנטישמיות מנורמלת ובצל בחירות לראשות העיר שעשויות להיות נקודת המפנה, המשאלה ההיא התממשה – באופן טרגי".
היסטריים או ריאליים? האם בחירה צפויה של ממדאני לראשות עיריית ניו יורק משנה מהותית את מצבם של היהודים בעיר? נדמה שבריחה בשלב הזה תהיה מוקדמת מדי. לא צריך לברוח מהעיר, כי ממדאני לא יכול לפגוע פיזית ביהודים (ואין סיבה להניח שירצה), וכי תנאי החיים בניו יורק עוד לא נעשו קשים מדי ליהודים שלה, וכי לא ברור ממה בעצם היהודים צריכים לחשוש – איך תהיה ניו יורק תחת ממדאני פחות טובה ליהודים מאשר עיר תחת מישהו אחר.
ובכל מקרה, יש באמריקה שפע של ערים אחרות שאפשר לעבור אליהן. ובכל מקרה, ממדאני הוא נבחר ציבור. אפשר להחליף אותו. אפשר להפגין נגדו. אפשר לקוות שהממשל של טראמפ ירסן אותו. ראשי עיר בניו יורק, טובים יותר וטובים פחות, באו והלכו. היהודים, בינתיים, נשארו.
השבוע הוציא הוועד היהודי־אמריקאי – אותו ועד שהיה ממתנגדי החרם על גרמניה של היטלר – הודעה לעיתונות, לא ראשונה מסוגה, שבה הביע "דאגה" (האמריקאים מנומסים מכדי להביע משהו שהוא מעבר ל"דאגה") מדברים שהמועמד לראשות העיר ממשיך לומר.
"ממדאני" – זו לשון ההודעה – "פוסל את קיומה של מדינת ישראל, המדינה היחידה בעולם שיש בה רוב יהודי. זהו מוסר כפול בלתי מתקבל על הדעת. ישראל מוקפת במדינות מוסלמיות, אך ממדאני אינו טוען שוב ושוב שאף אחת מהמדינות הללו לא צריכה להתקיים כפי שהיא".
הודעה מנומסת קצת פחות הייתה קובעת במפורש, כפי שעשה נתן שרנסקי במבחן שלושת ה־D שקבע לאנטישמיות: זהו מוסר כפול (Double Standard) שהוא מסימניה המובהקים של גישה אנטישמית. לכן אמרו מעתה: ייתכן מאוד שבעוד כמה שבועות לעיר היהודית הגדולה בעולם יהיה ראש עיר אנטי־יהודי.
התרעות פיקוד העורף