עם השבת החטופים ולקראת סיום המלחמה, נדמה שישראל ניצבת סוף סוף על סיפה של תקופה חדשה, תקופה שבה עם שוך הקרבות והטראומה, מתחיל עידן הפוסט טראומה.
שנתיים של פחד, חרדה, אובדן ואי-ודאות יצרו שכבה עבה של טראומה קולקטיבית, שמרביתנו עדיין לא הפנמנו עד כמה היא עמוקה. בבתי החולים, במרפאות ובחדרי הטיפול פוגשים אנשי בריאות הנפש את "הנפגעים השקופים", אלו שבמבט ראשון נראים מתפקדים, אך בפנים סובלים. רבים מהמטופלים שמגיעים לראשונה מתחילים רק עכשיו לעבד את שעברו. הנפש מגנה על עצמה בזמן האירוע, ורק כשהאיום חולף היא מאפשרת לעצמה להרגיש. ודווקא כשהשקט חוזר החרדה מתפרצת.
החטופים שחזרו הביתה מסמלים את הניצחון המוסרי של עם שלם, אבל גם את המחיר האנושי הקשה ביותר של המלחמה. תקופה ממושכת של שבי מרוקנת את האדם מתחושת שליטה, מביטחון ומהאמון הבסיסי בעולם. גם לאחר היציאה מהמנהרה, הנפש עשויה להישאר בפנים.
אבל הטראומה שחוו החטופים אינה נשארת רק אצלם. גם מי שלא חווה את הזוועות בגוף ראשון עלול לשאת בתוכו את ההדף הנפשי שלהן. כל מי ששמע את הסיפורים, מי שדמיין לעצמו את מה שעברו בשבי, מי שליווה את המשפחות או עמד מן הצד בחוסר אונים - עשוי להיות מושפע. כשמדינה שלמה עוקבת אחר סבל מתמשך, נוצר מעגל רחב של טראומה משנית, שבה הכאב עובר מאדם לאדם ומדור לדור. כך, כחלק מהשיקום הלאומי, מחכה לנו משימה קשה ביותר: שיקום הנפש הישראלית.
מאות אלפי חיילים, תושבים בעורף, צוותים רפואיים ומשפחות השכול עלולים לסבול מתסמיני פוסט טראומה גם חודשים ואף שנים אחרי שהמלחמה תסתיים רשמית. אנחנו רגילים לדבר על גבורה בשדה הקרב, אך ההחלמה הנפשית דורשת סוג אחר של גבורה, זו של מי שמוכן להביט בקושי שלו ולבקש עזרה. במשך שנים, החברה הישראלית נרתעה מלהתמודד עם נפש פצועה, אבל היום אנחנו יודעים שטראומה איננה גזירת גורל, אלא פצע שניתן לטפל בו. טיפול פסיכולוגי, שיח רגשי, תמיכה חברתית וליווי תרופתי במידת הצורך - כל אלו מרכיבים חיוניים בדרך להחלמה.
אנחנו נוטים למדוד ניצחון במונחים של קרבות ותוצאות, אבל הפעם, המדד האמיתי יהיה ביכולת שלנו לרפא את עצמנו, להקשיב, להכיל, ולתת מקום לקושי. החזרה לשגרה חייבת לכלול גם שגרה של ריפוי: במערכות החינוך, בצבא, במקומות העבודה ובקהילות. הקרב על הנפש הישראלית לא יוכרע בנשק, אלא בחמלה. וזה קרב שבו אנחנו מוכרחים לנצח.
התרעות פיקוד העורף