המפלגה הדמוקרטית של היום שונה בתכלית מזו שהובילה את מאבקי השוויון וזכויות האדם במאה ה-20 - ערכים שאיתם הזדהו היהודים שהגיעו כפליטים מאירופה. בעשורים האחרונים השתלטו על מוקדי הכוח במפלגה גורמים פרוגרסיביים הדוחפים סדר יום המערער על הזהות הלאומית ומעודד פירוק של מוסדות המדינה.
מנהיגי המפלגה הדמוקרטית לא התנגדו ולא קראו את ממדאני לסדר כשזה קרא ל"אינתיפאדה גלובלית" וסירב להוקיע את חמאס ולדרוש שיתפרק מנשקו גם לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה. ממדאני אף מאיים שיעצור את ראש ממשלת ישראל אם ינחת בעירו. הבחירה להריץ מועמד מוסלמי בעל אג'נדה אנטישמית אינה מקרית.
זהו מהלך אסטרטגי מחושב - ניסיון להשתלט על מוקדי הכוח התרבותיים והתקשורתיים, לאחר שהדבר הצליח בלוס אנג'לס, שם נבחרה קרן באס ששייכת גם היא לזרם הפרוגרסיבי. ומה עושה הקהילה היהודית הליברלית בארצות הברית? ברוב המקרים - שותקת. חלקים ממנה משתפים פעולה עם אותם גורמים אנטי-ציוניים שמנרמלים את הסיסמה המסוכנת "אפשר להיות אנטי-ציוני ולא אנטישמי".
טראמפ עצר את המימון הפדרלי לאוניברסיטאות ולארגונים שתמכו בהפגנות פרו-פלסטיניות ושם את כל כובד משקלו על סיום המלחמה בעזה. הוא עושה הכל כדי להציל את ישראל - במובן הפיזי, ובמובן של התמיכה והברית. כי אם השחיקה בתמיכה בישראל לא תיעצר, בעוד עשור או שניים לא תישאר ישראל שצריך להגן עליה.
לכן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו לעזור לנו. תקיעת האצבע בעין בצורת העברת חוק הריבונות על יהודה ושומרון אינה רק אירוע מביך ומעליב, שכמוהו כתקיעת סכין בגב הידיד האחרון שנותר לנו. זהו פעלול של הרס עצמי, שלקחו בו חלק גם חברי כנסת מהאופוזיציה.
התרעות פיקוד העורף