במערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית מתרחש שינוי עמוק. וושינגטון כבר איננה רק מתווכת, אלא שחקן דומיננטי שמכוון את הדרך שבה ישראל יוצאת מהמלחמה בעזה. המעורבות האמריקאית מביאה עימה ביטחון מדיני וחיפוי בזירה הבינלאומית, אך גם לחץ ישיר על החלטות ישראל בשטח.
חמאס לא נעלם למרות הפגיעה הקשה שספג. הוא איבד תשתיות, מנהיגים וכסף, אך עדיין שולט בתודעה ובשטח. השילוב של רעב, הרס ופיצול בין פלגים חמושים משאיר את עזה ללא שלטון ברור. כל ניסיון לשקם את הרצועה ייתקל במציאות של כאוס וחוסר אמון - כלפי ישראל וגם כלפי הקהילה הבינלאומית.
ההצעות להצבת כוח בינלאומי בעזה נראות הגיוניות על הנייר, אך מעוררות בישראל חשש אמיתי. מי ישלוט בכוח הזה? מה יקרה אם יעמוד בין צה"ל ובין איום ביטחוני? האם ישראל תיאלץ לוותר על חופש הפעולה שלה בשטח שעדיין מסוכן? שאלות אלו מונעות עד כה גיבוש הסכמה, גם אם לארצות הברית ולמדינות באירופה יש רצון אמיתי לייצב את המצב.
במישור האזורי, תקיעוּת המערכת הפוליטית בישראל משפיעה ישירות על האפשרות להרחבת הסכמי אברהם. מדינות המפרץ מביטות בחשש על ממשלה שמתמודדת עם קרע פנימי ואינה מסוגלת להציג חזון מדיני. ארצות הברית מנסה להחיות את התהליך, אך בלי יציבות בירושלים, לא יהיה מי שיחתום.
ישראל נמצאת עתה בצומת היסטורי. מצד אחד, היא נהנית מתמיכה אמריקאית חסרת תקדים. מצד שני, התמיכה הזו גובה מחיר פוליטי וביטחוני גבוה.
החורף הקרוב יהיה מבחן: אם נתניהו יצליח לשמור על שותפיו ולמנוע את קריסת ממשלתו, ייתכן שישראל תצלח את המעבר מעידן המלחמה לעידן השיקום. אם לא, היא עלולה למצוא את עצמה במערכה הבאה, עוד לפני שהאבק של הקודמת שקע.
התרעות פיקוד העורף