כישראלים "התברכנו" – אנחנו נחשפים לגזלייטינג לא רק מכיוון אחד, אלא משניים. מבחוץ, גדודי עורכים אנטי־ישראלים משכתבים את הגדרת המילה "ציונות" בוויקיפדיה, כדי שתתאים לנרטיב ההכפשה הפלסטיני. אבל ההיסטוריה שלנו משוכתבת גם מבפנים. לפעמים קשה להבחין בזה.
אבל נסו למצוא באינטרנט את הרשימה הפשוטה של האישים שהרכיבו את הקבינט בבוקר 7 באוקטובר 2023. בהצלחה לכם. מגוגל לא מתקבל שום ממצא ברור. כששאלתי את צ׳אט GPT קיבלתי תשובה שגויה, וכשביקשתי יותר דיוק – הוא התנצל וענה שאין בנמצא מספיק מקורות מוסמכים. לך תדע בימים טרופים אלה, האם הרשימה נעלמה במקרה, או שמישהו פעל להעלים אותה?
האחריות הביטחונית בישראל אינה נופלת רק על אדם אחד. כל השרים הנ״ל היו אחראים באותם ימים על ההחלטות שהכריעו בנושא ביטחון המדינה. אף אחד מהם לא שילם אפילו מחיר קטנטן, וכולם ממשיכים להתראיין ולהתפאר תחת כל עץ רענן. כשמנסים לגלות מי בכלל היו האחראים לביטחוננו באותו יום ארור של מחדל, דרוש תחקיר לא קטן.
מהפכת תקשורת ההמונים בעולם משפיעה על המציאות שלנו באופן אקוטי. כשכלי התקשורת המסורתיים מחקים את הרשתות החברתיות, וכשברשתות החברתיות הכל פרוץ, אפשר לשחק לציבור בראש. אפשר לטעון על כל דבר שהוא ״פייק ניוז״, ולהתעקש שכל טענה מופרכת היא דווקא נכונה. כך מאבדים כל יכולת של למידה לאומית. נתקעים בתוך ויכוחים בלתי פתירים, ואין התקדמות אמיתית לשום מקום.
בנוסף לכך, האחריות הציבורית מתפוגגת. כשאף אחד לא זוכר מי היו חברי הקבינט המדיני־ביטחוני ביום האסון הביטחוני הכבד ביותר שידענו, ברור שאף אחד גם לא ידרוש מהם דין וחשבון. מכאן מגיעים גם לאירועי קצה בלתי נתפסים. דוגמה בולטת מהימים האחרונים היא של בן גביר.
כשזה המצב, אל תצפו לאחריות מיניסטריאלית, אפילו לא מינימלית. היא כבר איננה. השאלה הגדולה היא לא "מי אשם", אלא איך מחזירים את האחריות הזו.
התרעות פיקוד העורף