מדינת ישראל דחקה במשך שנים את אזרחיה הערבים לשולי החברה והמדינה – הן גיאוגרפית והן חברתית. כך נוצר מעמד סוציו־אקונומי נמוך, המאופיין בשיעורי אבטלה גבוהים, בתחלואה ובתמותה גבוהות, בנשירה רבה ממערכת החינוך ובהיעדר השקעה בתשתיות. תחושת התסכול הובילה בחלק מהמקרים לאלימות, בהתאם למנגנון הפסיכולוגי שבו תסכול מוביל להתנהגות תוקפנית.
חוסר האמון במדינה גרם לכך שערביי ישראל לא ראו בה גוף הפועל למענם, אלא מערכת מרוחקת ומנוכרת. החברה הערבית, מסורתית וחמולתית מטבעה, הלכה והסתגרה בתוך עצמה, ויצרה קושי מתמשך להשתלבות ולשיתוף פעולה עם מוסדות המדינה. גם כשמשטרת ישראל ניסתה לפעול בתוך היישובים הערביים, היא נתקלה לעיתים באי־שיתוף פעולה ואף בעוינות.
סקרים מצביעים על רמות אמון נמוכות מאוד במערכת המשפט ובשלטון החוק. כך נוצרה מציאות שבה האלימות נעשתה כלי לגיטימי ליישוב סכסוכים. כלי נשק זמינים, תחושת הפקרות והיעדר נוכחות מדינתית, כל אלה הפכו את המגזר ל”מערב פרוע”, שבו מי שחזק – שורד.
הפתרון איננו טמון רק בהגדלת כוחות המשטרה, כפי שמבטיחים פוליטיקאים מעת לעת. כל עוד לא תתבצע השקעה אמיתית בסוגיות עומק – חינוך, תעסוקה, דיור ותשתיות – האלימות תמשיך לגבות קורבנות. רק טיפול שורש בבעיות החברתיות והכלכליות של החברה הערבית, לצד חיזוק שלטון החוק ובניית אמון מחודש בין המדינה לאזרחיה הערבים, יוכלו להביא לשינוי אמיתי בטווח הארוך.
עם זאת, יש מקום לפעולה ממוקדת נגד הפשיעה המאורגנת באמצעות עבודת מודיעין ופעילות נגד ראשי ארגוני הפשיעה. בכל הנוגע לאלימות שנובעת מגורמי מצוקה, עוני, אבטלה וסיבות תרבותיות – רק שילוב של אכיפה חכמה ושינוי חברתי יסודי יוכל לעצור את ההידרדרות ולהחזיר את תחושת הביטחון לכלל אזרחי ישראל. אך תהליך כזה ישתרע על פני שנים ארוכות.
התרעות פיקוד העורף