.
.
אבל אחרי הישג פלסטיני חסר תקדים ומשנה תודעה ותגובת נגד לא מידתית של ישראל שבודדה אותה בעולם שמאס במדינה ריבונית שאיבדה שליטה, מדברים שוב על שתי מדינות: ישראל ופלסטין. זה לא בצנרת; זה אפילו לא אור בקצה המנהרה. אבל זאת אופציה על השולחן, ומדינות העולם נעולות עליה בלסתות חשוקות.
.
זאת אינה "מורשת רבין" כפי שייחלנו לה, הדבר הטוב לבדו שהשאיר לנו מותו, אבל יהיה צריך יותר ממוציא שפנים מכובע כדי להתחמק מהלחץ הפיזי הלא מתון שמפעילים עלינו מקימי ראש החוד בקריית גת. בגלל כל הסיבות הנכונות, ראוי לציין השנה את הירצחו של רבין יותר מנמיכות הקומה הרגילה. אין להבה גדולה, אבל הגחלים לוחשות.
.
אין הרבה חדש לומר על יצחק רבין. אבל הכרוניקה של חייו ופועלו ראויה לאזכור סלקטיבי. זה מה שעשיתי: ליקטתי דברים שכתבתי עליו יותר מ־40 שנה ושזרתי אותם בסדר מסוים. בקריאה נוספת עלתה כרוניקה של מוות ידוע מראש; וגם תקווה גדולה שאליה הגיע בדרכו האנליטית עד שנרצח מאיתנו.
.
במדור הרביעי ("בדיקת דופק", דנקנר ומיברג, "חדשות", 1992) בערך, עלינו על הגילוי החשוב ביותר: העבודה עם יצחק רבין ינצחו בגדול. מהפך; המונח המהדהד הזה בתרבות הפוליטית של ישראל השתלט ללא חשש מכישלון והחמצה על הטקסטים שלנו. ראינו את המהפך מגיע וכתבנו עליו בהימור המאפיין מהמרים ולא עיתונאים החוששים למוניטין שלהם.
.
המתנחלים שכבר עכשיו חשים חרדה עמוקה נוכח מה שנראה בעיניהם כנטישתם על ידי ממשלה החותרת לאוטונומיה, ינסו לסבך את הממשלה על ידי מעשי נקם קשים וחימום האווירה בשטחים כדי לחבל בשיחות האוטונומיה. לו אנחנו ראשי השב"כ, היינו מרחיבים ומעמיקים את הפריסה המודיעינית ופוקחים עין גם על הר הבית וגם מטים אוזן למה שמתרחש בחוגים של הימין הלגיטימי...כמעט כולם בליכוד מדברים על "הסכנות האיומות" שצופנת בחובה מדיניותו של רבין. מול סכנות איומות אנשים עושים בדרך כלל דברים איומים. כדאי להיזהר.
הוא פותר מצבים נתונים. מעולם לא היה קצין מטה מעולה, וזה מה שאמר עליו יגאל אלון מפקדו בפלמ"ח, כשהתכוון לרמוז בעדינות שהפוטנציאל המנהיגותי של רבין לוקה בחוסר מעוף. האבחנה הזאת הייתה ממש בולטת, ורבין חש את העוקץ שלה במלואו. חבורה שלמה, חוץ מרבין, עסקה בממד הפוליטי־אידיאולוגי של תוצאות המלחמה לשחרור ישראל ועיצוב העם והמדינה.
.
רבין היה לחלוטין מחוץ לסיפור הזה. העסיקו אותו רק נושאים שנגעו ישירות לצרכים שוטפים. תנועת המטוטלת הרבינית נעה תמיד בין קוטב חוסר הביטחון האישי לבין שליטה מוחלטת בפרטי הנושא הטכני. כשנבחר רבין לראש ממשלה ואלון נאלץ לבלוע שוב את הדילוג עליו בסולם הכבוד, לא חזרה על עצמה מערכת היחסים שהייתה בין יצחק שדה לאלון; רבין ביטא בגלוי, ליד שולחן הממשלה, את זלזולו באלון. הוא היה מגלה קוצר רוח וחוסר סבלנות כשאלון היה מציג את סקירתו כשר החוץ.
לא פעם גם קטע אותו, עד שאלון העצור התפרץ, "תן לי לגמור מה שיש לי להגיד". כאשר הציג את עמדתו שלו אחרי אלון, כינה רבין את דברי קודמו "טמטום מוחלט". הוא נהג לעקוף אותו במשא ומתן עם קיסינג'ר, ביטל מכל וכל טיוטה של הסכם עם ירדן שהביא ועוד. מוקיריו של אלון סברו שעליו לעזוב את שולחן הממשלה בטריקת דלת, אולם הוא המשיך לשבת ולסבול את ביזויו.
בסרט שעשה אורי גולדשטיין על חטיבת הראל, יצא רבין גיבור. מפקד אנושי, חם, מסוגל לתקשר ברמה חברית, קשוב לחייליו, מלא חמלה על תגבורת של נערים בני 16 שנחתה עליהם הפגזה. חומר של מנהיגות. רבין כבר אינו החייל הצעיר במעיל הטייסים האופנתי שניבט מהתצלום. הוא כמעט נמוג בסלעים הבהירים מאחוריו. אבל מי שראה את סרטי הפלמ"ח, נזכר לרגע ברבין של פעם. לוחם ומפקד, מישהו ששולח חיילים אל מותם וראוי לאמונם.
חייב היה להיות רגע שבו חלפה בראשו של רבין המחשבה על הצומת שבו הוא נפגש עם ההיסטוריה והמחיר שהמפגש הזה יגבה. רגע שבו אדם בעל השקפת עולם מוצקה כשלו, שרובה נצרפה במדים ועם האויב ההיסטורי דרך הכוונת, עומד בפני מצב שיוביל אותו לבגוד בעצמו. ואם לא בעצמו, בחברים לדרכו וכמובן באויבים היסטוריים.
.
בנסיבות של הימים שבהם נדמה היה שהעולם משתנה במהירות, במקום "לבגוד" אמרו "להחליף דיסקט". רבין ידע שעליו להחליף דיסקט; מילא הוא עצמו שנתן לעצמו ניתוח אנליטי תפור למשעי, אבל באשר לציבור הישראלי הוא ידע שלא להחליף דיסקט הוא צריך, אלא מחשב ותוכנה. הוא חייב היה לדעת שמשם ואילך הוא לבד, גם אם היה מוקף בחבורת חוד נלהבת ושמעון פרס שר איתו "קומבאיה, אלוהים, קומבאיה".
.
אם הוא רוצה להוביל את מדינת ישראל לשלום, אם אינו רוצה להיות עוד קלגס קטלני, הוא חייב לא רק בצידוק לוגי הנובע ממצב לוחמה, אלא גם באידיאולוגיה, שהיא הצידוק האמיתי למעשים הנוראים שעושה חייל ומפקד. כאשר ישב על כס ההכרעות, היה עליו לבצע את האקט הקשה ביותר שמנהיג במצב מעין זה חייב לעשות; לבגוד במערכת שבנתה אותו ולבנות מערכת חדשה שתתאים לעולם חדש.
כך עשו בגין וסאדאת כאשר הלכו על כל הקופה. סאדאת על שלום מלא ושילם מחיר מלא, ובגין ויתר על כל סיני. כך עשה המלך חוסיין כאשר ויתר על הגדה וחתם על שלום עם ישראל. דה גול הוציא את צרפת מאלג'יריה. רבין חייב היה לדעת כי ערפאת אינו הגבר האמיץ שיחתום על המסמך שיסיים את הסכסוך, אך האמין שניתן יהיה להתקדם איתו. בעיני רבין לא הייתה ברירה אלא להתקדם. ההתנגדות והסיכונים היו ידועים לו. אבל כמו שכתב מרקוס אורליוס: "יקרה מה שעתיד לקרות".
.
מתנקש בודד כזה מגיח פעם בחיי אומה מהאבן שמתחתיה הוא חי ומגשים את חלומו. הצלחתו הופכת לסיוט לאומי שירדוף אותנו לנצח, אבל אי אפשר היה לעצור אותו. אפשר היה להפריע לו ב"יד ושם"; להרתיע אותו בחנוכת מחלף כפר שמריהו; לאלץ אותו לרדת מתוכנית הטיסן ומכונית התופת, אך אי אפשר היה לעצור אותו לאורך זמן. זה בסדר שהרצח ייסר את השב"כ. זה קרה מול עיניהם בזמן שנרדמו בשמירה.
.
תדהמה. יצחק מתכווץ. הוא נעשה קטן יותר. לאה קמה כאילו היא הולכת לפתח המטוס. שמענו אותה אומרת: "אני מתאבדת. לא אוכל לעמוד בזה בגלל יצחק". יצחק קם, תפס אותה בכתפיים, חיבק אותה, הצמיד אותה אליו ואמר: "אנחנו ניאבק בזה ביחד ואנחנו נצליח ביחד. אין את ואני, יש רק שנינו יחד".
הוא אמר שזה יביא למצב שאנשים יירו אחד בשני על מקום חנייה. זה יביא לרמה של אלימות שאף פעם לא הייתה בישראל. "את יצחק רבין לא לקחו מאיתנו", אמר גנוסר, "רצחו אותו מאיתנו. אני מציע שלא נטייח את זה במילים אחרות: רצחו אותו מאיתנו. הרצח נעשה כדי להחליף את השלטון בישראל.
זה רצח פוליטי שמטרתו הייתה לגרום לכך שבישראל תהיה ממשלה אחרת. יגאל עמיר הצליח. הוא רצה לרצוח את האיש שהיווה סמכות לעם ישראל בקשר להליכה בכיוון של הפשרת היחסים עם הערבים, הסדרים מדיניים וכן הלאה. הוא טוען שהוא הצליח. הוא שמח על הצלחתו".
תכונתם הבולטת של נרות, שהם בוערים זמן קצר ואחר כבים. מה שנרשם בתודעה הישראלית בשבוע האבל על רבין, יציאתו משגרתו הפלגמטית, האנוכית ושוות הנפש של הנוער הישראלי, דומה בעיניי למשך בעירתם של נרות. ניצתים בלהבה עזה וחדורת אמונה, מהבהבים בתקווה ומשאירים אחריהם כתם שעווה יבש.
מה שראינו בכיכר רבין, ברמת אביב ובהר הרצל, היה פולחן נעורים נאיבי. המסקנות שאליהן הגיעו שמעון פרס ולאה רבין, הן יותר משאלת לב תמימה, טועה ומטעה, מאשר צילום הוגן ומדויק של הדברים. פולחן המוות היה במקרה הטוב סוג של הכאה על חטא השתיקה והפסיביות. זה אירוע חד־פעמי, רגשני ומלודרמטי, שבסופו הם חזרו לשגרת חייהם.
האהדה, האהבה והחיבה שהורעפו על הנוער באבלו, העידו בעיקר על נתק מוחלט בין מציאות ובדיה, בין מראה עיניים ומיצג שווא. הגשם כיבה את הנרות כשם שמחק את הכרזות ודילל את הדבק של הסטיקרים. כל זה נאמר כדי להבהיר לשמעון פרס שאסור לו לבנות על הנוער והתמורה כביכול שהתחוללה בו. הנוער יבין כי המדינה לא נגמרה וכי עולם חדש צעיר לא קם על חורבותיה. בפעם הבאה שבה יזדקק לתמיכת הצעירים, יהיה על פרס לארגן הסעה.
אולי לא שכחנו את רבין, אבל מיהרנו להתנצל על הצורך בהנצחתו ובשמירת המורשת שלו. רבות נאמר על אותה מתקפה, שגויה בחלקה, שביקשה להפליל את הימין כולו ולעשותו שותף לרצח. ראוי לבדוק כיצד עברנו במהירות שיא למגננה.
המתקפה פילגה את העם, הפכה חלק ממנו למשת"פים, מרחה אנשים חפים מפשע וממחשבות זדון ועשתה אותם עבריינים בפוטנציה. אלמלא אותן אצבעות מאשימות, אפילו מועמדותו של פרס הייתה עשויה לעלות יפה. מול האצבעות המאשימות נקפצו אגרופים שנקמו היכן שהיה אמור חצי עם לבוא חשבון עם החצי השני - בקלפי.
רבין היה ילד החלומות של מדינת ישראל. מה שהיה נקרא היום נער הפוסטר. הבן הבכור של תנועת העבודה, יהלום הכתר מזרע הנפילים; לא היה ולא יהיה ילד כזה, שבאופן הרמוני הכיל את כל החומרים הנכונים להמשך השושלת. בן למשפחת מייסדים ארוגה ברקמת הנהגת היישוב. מסלול פיקוד בפלמ"ח, המשך מסלול פיקודי בצה"ל עד רמטכ"ל. הוא עשה את מלחמת ששת הימים שעשתה אותו כמעט אימפרטור.
שגריר בוושינגטון, שר בממשלה, ראש ממשלה; מה עוד תבקשי ממנו מכורה? אם לא שיצחק רבין יהיה העתק דיוקן של המדינה. וזה בדיוק מה שקרה. כל מה שקרה למדינת ישראל בדרכה מחלום קוממיות (התקומה האותנטית ולא קופירייטינג) עד השכשוך העוויתי במדמנת השמנת והדם - כל זה קרה ליצחק רבין.
התרעות פיקוד העורף