לא מזמן, באמצע ארוחת ערב משפחתית, קיבלתי טלפון ממספר חסום. חודשים ארוכים לא טלפנו אליי ממספר חסום. כשעשו את זה, זו הייתה בדרך כלל המשטרה, שרצתה לברר אם הקריאות שפתחתי בשל קריוקי בשעות לא פרופורציונליות או בגלל מישהו שחנה לי בחניה הפרטית, טופלו. אנשים כמעט לא מתקשרים ממספר חסום היום. פעם היינו חרדים פי כמה לפרטיות שלנו, אבל היום, בעידן הדיגיטלי והחשוף כל כך, היא כמעט ולא קיימת.
לא סיננתי את השיחה ולא קמתי מהשולחן, זו הייתה ארוחה קטנה ואין אצלנו גינונים כאלו. הנחתי את המכשיר הסלולרי בין הכתף שלי לאוזני ובה בעת העמסתי על צלחתה של גפן אורז וקציצות ברוטב.
“הלו?", שאלתי אבל לא שמעתי כלום. הנחתי שזה בגלל שיחות החולין בשולחן, אחיין שלי בדיוק סיפר שהוא מאוהב במישהי והפעם זה הולך לכיוון רציני. זו ההתאהבות ה־600 שלו, בשבע שנות חייו. “הלו? מי זה?", הגברתי את קולי. אחותי ביקשה מהנוכחים סביב השולחן להיות בשקט, לה הם מחשבנים קצת יותר.
כמה ימים לפני כן נפרדתי מבחור אחד אחרי שלושה או ארבעה דייטים שאליהם יצאנו. לא יודעת עד כמה אפשר לקרוא לזה פרידה, אבל כמו כל סיום של משהו, זה לא היה נעים לשני הצדדים. הנחתי שזה הוא, ולא זאת בלבד, גם אפליקציה דבילית וחינמית שדליתי באינטרנט, בלגנה לי את המחשבות והחשדות כשהציגה לי את שמו בראש הרשימה. היום אני מבינה ששמו היה משויך לכמות האינטרקציות שיצרתי עם כל אחד מאנשי הקשר שלי. הוא הוביל.
כתבתי לו מגילת האשמות, איימתי בתלונה, וכשהוא לא הבין על מה ולמה, הפצרתי בו שלא יתקרב אליי יותר. “אני לא עושה דברים כאלו", הוא לחש, “תטפלי בעצמך", קבע ובזאת תמו יחסינו. פחדתי נורא, הרי הוא היה בבית שלי, הוא יודע איפה אני גרה ומכיר פחות או יותר את שעות העבודה שלי, הייתי כל כך שבויה בסיפור הזה שיצרתי לעצמי ובפחד המשתק שבאותו הלילה לא הצלחתי לישון.
למחרת בבוקר נסעתי אל תחנת המשטרה בחריש (אגב, זה הזמן לספר שכשתקראו את השורות האלו אהיה בדרכי לרחובות, מעוזנו החדש). הגשתי שם תלונה וכשיצאתי משם טלפנתי לחבר טוב שלי, חוקר פרטי. בהמלצתו, הורדתי אפליקציה, לא חינמית, אלא יקרה מאוד, וחצי שעה אחרי כן, כששוב קיבלתי המון טלפונים ממספר חסום, תמונת האיש כבר הייתה לי על הצג, וגם שמו וכתובתו. זה לא היה הבחור שאיתו יצאתי. אפילו לא קרוב. חששותיי המוגזמים התבררו כבדיוניים.
מהבחור ההוא שאיתו יצאתי עוד לא היה לי האומץ לבקש סליחה, אני מניחה שאעשה את זה הערב, מקסימום מחר. טעיתי, אני יודעת. לפעמים העובדה שאני כותבת ומדמיינת ברוב שעות היום עומדת לי לרועץ. מקווה שיסלח לי, ואם לא, אז בכיפור הבא אצום עוד שעתיים.
אני לא מבינה למה גברים עדיין מתנהגים ככה, מתקשרים לנשים בשעות לא שעות, משמיעים קולות, שואלים שאלות מיניות באתרי היכרויות, או מחפיצים בתגובות אנונימיות ברשתות החברתיות מבלי לחשוף את זהותם. אבל הקארמה לא פוסחת על אף אחד, יבוא ערב אחד, משפחתי ונעים, וגם הטלפון של זו שיושבת מולם, יצלצל.
התרעות פיקוד העורף