נכנסתי למסע הזה מתוך תחושת שליחות, למרות החששות, הלבטים והרמות הגבה שהיו סביבי. המשפחה שלי תמכה בי לכל אורך הדרך, וככל שעבר הזמן הבנו יחד זו לא רק בחירה אישית שלי, זו שליחות.
הלידה, שהתרחשה ב־7 באפריל 2025, הייתה כמעט חלום. כמה שעות אחרי כבר קמתי מהמיטה להתקלח, להסתדר ולחזור לשגרה. הרופאים צחקו כשראו אותי עומדת על הרגליים ואמרו: “אין לנו מה להשאיר אותך כאן, את חזקה מתמיד".
ההורים של התינוקת ביקשו לשמור על פרטיותם. אבל בינינו נוצר קשר קרוב וחם אנחנו נפגשים, חוגגים יחד חגים, ואפילו טיילנו יחד בגן חיות. לראות אותם מאושרים, לראות את התינוקת גדלה מוקפת אהבה זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש.
אבל יש משהו חשוב שלא סיפרתי עדיין: התינוקת נולדה לזוג הורים נכים, ואני בעצמי כבדת שמיעה. ובכל זאת, לא נתתי למגבלות לעצור אותי להפך, הן הפכו את הבחירה שלי למשמעותית עוד יותר. כי כשאתה יודע מה זה לחיות עם אתגר יומיומי, אתה מבין לעומק את הערך של מתנה כזו של חיים חדשים.
ואי אפשר לכתוב על החיים שלי בלי להזכיר את ה־7 באוקטובר. מול אובדן לאומי וצלקת שמטלטלת את כולנו, בער בי צורך עז להוסיף חיים. פונדקאות, מבחינתי, הייתה תשובה. לא כדי לשכוח אלא כדי לקום מתוך החושך. זה היה חלון קטן של אור בתוך מציאות קשה.
פונדקאות איננה רק הליך רפואי. זו בחירה מודעת לקחת את היכולת להרות ולהפוך אותה לשליחות. זו החלטה להפוך את הכאב של משפחה אחרת לתקווה. זה דורש ליווי רגשי קבוע, שקיפות עם בני המשפחה, מסגרת מקצועית בטוחה ובעיקר כבוד עצמי להקשיב לגוף ולנפש ולדעת להציב גבולות.
אבל מעל הכול זו שליחות של לב. לא כי אין פחד, אלא כי יש משמעות. אני מאמינה שכשאנחנו מוסיפים חיים לעולם, אפילו חיים קטנים של תינוקת אחת אנחנו מתקנים משהו גדול הרבה יותר.
התרעות פיקוד העורף