מה שקורה כיום בצרפת בנושא ישראל והאנטישמיות הגוברת אינו חדש. מדיניות ההבלגה והדו-פרצופיות של שלטונות צרפת מוסיפות שמן למדורה.
הערבים החיים בצרפת ורוב מדינות ערב אינם מאמינים למדיניותה של צרפת, וישראל מתעלמת ממנה ומתמודדת עם ההשלכות, למרות שצרפת היא אחת ממעצמות העולם.
לאחרונה התרחש אירוע חריג באוניברסיטת פריז 8, הממוקמת בעיר סן-דני שבפרברי פריז. וצרפת רעשה. הדאגה גוברת בקרב היהודים ובקרב כל מי שחושש לעתידה החברתי והתרבותי של המדינה.
באותו יום, אחת הדוברות באוניברסיטה הכריזה בקשר לחמאס: "בואו נתחמש בנחישות כדי לציין את העמידה הבלתי מנוצחת של ההתנגדות ולחייב את צרפת להתייצב בשורה הראשונה, ניצוץ שידליק את כל המישור".
לשאלתה של סטודנטית בקהל, "האם את מגנה את 7 באוקטובר?", ענתה הדוברת מעל דוכן הנאומים: "היינו מוכנים לתמיכה בלתי מותנית בהתנגדות ההרואית של העם הפלסטיני, ובעיקר באמצעות מאבק מזוין. לכן, גם ב-7 באוקטובר היינו מוכנים לזה. לא הייתה לנו בעיה לתמוך בהתרחשות!". מחיאות הכפיים של סטודנטים רבים הדהדו באולם שנועד ללימוד.
הוא שוחרר בחודש יולי האחרון וחזר ללבנון. כרזות המהללות את הרוצח, לצד כרזות תמיכה בפלסטין, נתלו ברחבי הקמפוס ימים רבים לפני האירוע.
אירוע זה אינו מפתיע. כבר בתחילת שנות האלפיים, בהיותי דוקטורנט באוניברסיטה זו, חשתי את האיום. בכל פעם שבאתי להציג את התקדמות המחקר שלי, חזרתי הביתה מפוחד ובעיקר המום למראה סגל אקדמי צרפתי המתעלם מתנועות קיצוניות המביעות במפורש את התנגדותן לערכי המדינה.
בכניסה הראשית לקמפוס הוצבו אז דוכנים מלאים בעלונים ובספרים אנטי-ציוניים, בעלי נימה אנטישמית, בצרפתית ובערבית. זה נמשך מאז, והתגבר בימי האינתיפאדה השנייה.
הגיע הזמן שצרפת, על מנהיגיה ואזרחיה, תתעורר ותתמודד עם המציאות הרב-תרבותית שלה. עליה להפגין בכנות שאיפה לשילוב הזרים החוקיים שבקרבה, ומנגד, לפעול נגד הארגונים הקיצוניים הרבים שעוברים על החוק ללא מורא.
התרעות פיקוד העורף