עברנו לאחרונה לבית מעט יותר גדול מזה שגרנו בו זה שנים. סוף־סוף, אחרי תפילות אינסופיות וכמיהה מתמשכת לטיפת מרחב, פרטיות ושקט, יש לנו גינה חמודה וספייס לנשום בו. אבל הפינוק לא נגמר שם. נוסף עוד פקטור שלא נהנינו ממנו בעבר, וכעת הוא שריר ובריר: חדר אחד במעוננו הטרי הוא לעת עתה חסר שימוש ונטול דייר.
אין לנו עדיין ילד לאייש בו אותו, ונכון לעכשיו יש בו רק מזוודות מהוהות, בגדים ישנים שאולי יתאימו לתינוק יום אחד, דברים שרוצים להיפטר מהם ולא מעיזים בגלל משקל אמוציונלי, ומיטה חורקת ומרופטת שלא ידוע מה יעלה בגורלה. שמטעס. זה מצב חלומי ביחס לדירה הקודמת שבה דחסנו לכל חור אפשרי אינסוף חפצים ורהיטים מפאת המצוקה הכבירה בשטח. בעולם הפנטזיה וההעצמה, החלל הבלתי מאויש העדכני זוכה לשם מכובד, רחוק מחזותו ותכולתו. בשפת האלפיון העליון הוא נקרא "חדר אורחים".
כך, כל מי שמגיע לבדוק את המאורה החדשה, מציינים בפניו, בגאווה כבירה ובנימוס טיודורי, שיש לנו "חדר אורחים", מתוך מחשבה שהתקבעה במוחי, שמי שמחזיק ביחידה כזו הרי שהוא יחיד סגולה. אצולה בריטית של ממש. פריבילגיה כזו מסמלת שאנחנו הלכה למעשה בני החברה הגבוהה, הממתינים ומוכנים בכל רגע לאורח רם מעלה שעתיד להגיע לביקור ממלכתי ממדינה מעבר לים.
זה גם המסר שניסיתי להעביר למי שסיפרתי לו, קצת ביהירות, על הפלא. מה קרה? שיחשבו שיש לי קצת קלאס. מה רע? באותה נשימה, כמובן שהזמנתי את כל מכריי, חבריי ואפילו אנשים שלא ממש הכרתי, להתארח בחדר ה"ווינדזורי". "בואו, יש פה כל מה שצריך. כיף ממש בחדר הזה", קראתי בקצב של מכונת ירייה, משל הייתי משורר ופייטן בימי הביניים המתפאר בפני עוברי אורח יגעים על נפלאות הטירה שניצבת בקצה הגבעה. מובן מאליו שלא שיערתי שיהיה מישהו שייקח את ההזמנה ברצינות ויחפוץ לבלות זמן בחדרון המוזנח המדובר. מי מספיק נואש כדי להתנחל בחור הזה?
למרבה הצער, כך למדתי בדרך הקשה, כשמזמינים בסיטונאות בסוף יהיה מישהו שייעתר. כך קרה שאנשים שלא חפצתי בקרבתם, התיישבו לי בבית, במטרה לנצל את טוב הלב והחדר הפנוי ללינה חפוזה, או לשנת צהריים. "הייתי באזור, אכפת לך אם אנמנם בחדר? מסתדר לי בול". פתאום יחידים שהכרתי באופן שטחי, או הכרתי באופן מעמיק, והצטערתי על כך, חרפו עד שעות הערב במעוני כאילו הוא מעונם, כשאין לי את מי להאשים חוץ מאשר את עצמי, פי הגדול והחלום לזכות ביחס מלכותי מהסובבים.
מדי ערב יש אצלנו מפגשים של חברותיה מהעבר, מההווה ואפילו מהעתיד: קולגות ממקום שבו עבדה לפני 12 שנה, בכירות הוועד השכונתי מהשכונה הקודמת שלנו, איגוד נשות הפילאטיס בישראל, התאגדות חובבות קניות עונתיות בזארה, וכדומה. כל קבוצה אפשרית עלי אדמות שזוגתי שמעה עליה, הגיעה אלינו. כולן זוכות לשבת ליד שולחן עמוס מטעמים ומפיות על חשבון העו"ש ההולך ונעלם שלנו.
כשאירועים מהסוג הזה פוקדים את הבית, אני מנסה למזער נזקים: עולה לחדר השינה, סוגר את הדלת והחלון, תוחב אטמים עמוק לתוך האוזניים, מדליק את הטלוויזיה בפול ווליום ומנסה להתעלם מקולות הצחוק והרעש של אנשים שאני לא מכיר, תוך שאני מכיר בעובדה שהם אוכלים לי את הקניות השבועיות מהסופר ומבין שלמחרת אצטרך שוב לנקות, למלא ולרוקן מדיח ולפנות אשפה. עזבתי דירה קטנה באזור סואן כדי לייצר לעצמי קצת שקט, גינה קטנה ובית מרווח. נכון לעכשיו החצר מאוישת בהמונים שאין לי מושג מיהם, ובחדר האורחים נוחר חבר מהתיכון.
התרעות פיקוד העורף