אם אני מבין נכון את דבריו של מגל, רבין הוביל ל־7 באוקטובר מהקבר שבו נטמן אחרי שנרצח על ידי איש הימין הדתי יגאל עמיר. במשך קרוב ל־30 שנה הוא פעל ממקום קבורתו להנחות את חמאס איך לבצע את הפלישה ולרצוח 1,200 איש, גברים, נשים וטף. עשרות שנים הוא פעל ללא לאות ממעמקי הקבר נגד מדינת ישראל, שבה כיהן כראש ממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל.
זהו, אפשר לוותר על ועדת חקירה ממלכתית. יש אשם.
הסתובבתי בין ההמונים. אנשים יפים, שקטים, מלאי תקווה. התקרבתי לבמה, הסתכלתי על האח"מים, על אנשי התקשורת, האומנים המופיעים, והחלטתי לראות איך הכיכר נראית מהבמה.
הגעתי אל המדרגות של בניין העירייה. ניצב גבי לסט, מפקד מחוז תל אביב, הגיע גם. עלינו יחד במדרגות, איש ביטחון שלא הכיר אותי שאל “מי אתה?", לסט השיב לו, “הוא עצור שלי שנלקח לחקירה". שני שב"כניקים שעמדו בצד צחקו.
באזור האח"מים הייתה התרוממות נפש. מעולם לא ראיתי את יצחק רבין ושמעון פרס מתמוגגים כל כך. רבין עישן כהרגלו בשרשרת, רק שהפעם הוא לא לקח משיכות קצרות מהסיגריה. הוא עישן בנינוחות. לקח שאכטות ארוכות ושחרר את העשן באיטיות. התמונה הנהדרת של הכיכר עם הדגלים, השירה והאווירה גרמה לכולם להיות בטוחים שהכל בסדר, הכל נהדר, הכל ורוד.
הסתובבתי על הבמה מאחורי הקלעים. נתן דטנר שר שיר של איב מונטן, חיה סמיר ישבה עם בעלה, התכוננה לעלות להופיע. נתנאלה עשתה חזרות אחרונות. שמוליק אומני, בעלה של מירי אלוני, שוחח עם ארול, מפקד כבאות תל אביב. הגבעטרון עלו לשיר.
ליד המדרגות המובילות לבמה, בסמוך לרכב של רבין, עמדו מאות אנשים. כל אחד מהם היה יכול להיות מתנקש פוטנציאלי, אחד מהם היה. דיברתי עם אנשים ושאלתי את עצמי, למה כל העם לא כזה. בראש רצו לי הסיסמאות שראיתי בדרך לירושלים ליד כפר חב"ד, "רבין רוצח", "רבין בוגד".
הלכתי לפאב השופטים הסמוך לכיכר. התיישבתי על הבר, שתיתי דאבל וויסקי והרגשתי שלמילים הפלצניות “התרוממות רוח" יש משמעות. האיתורית התחילה לזמזם. הרכבתי את משקפי הקריאה, ועל הצג היה כתוב שרבין נורה. נהיה לי חושך בעיניים. “מה קרה לך?", שאלה מיכל הברמנית. “ירו ברבין", השבתי, והרגשתי שיטפון בעיניים. בראש התחילו לחלוף לי תמונות מכל הקטעים האישיים שהיו לי עם יצחק.
יום אחד מזמינה אותי ברברה טאופר לאירוע חגיגי. "תבוא, תהיה המון שתייה ואנשים נחמדים, תבטיח לי שתבוא". ברברה טאופר הייתה נספחת התרבות של שגרירות אוסטריה בישראל. עליתי על הג'יפ ונסעתי למלון אכדיה. באותו ערב ישבתי עם רבין ראש בראש, דרינק לדרינק, סיגריה בסיגריה. שתינו וויסקי, עישנו קנט, דיברנו על החיים, על המתים, סיפרנו בדיחות, דיברנו כדורגל, העלינו זיכרונות.
היו עוד עשרה אנשים שנשארו אחרי הקוקטייל שעשתה ברברה. רבין היה פתוח, שנון ומבריק. ישבנו בחצר המלון, ועל השולחן היה בקבוק ג'וני ווקר. ליצחק נגמרו הסיגריות. הבאתי לו קופסה מהג'יפ. בקטעים כאלה של ישיבה על שתייה יש לי תכונה מחורבנת לגנוב את ההצגה עם סיפורים על קטעים מטורפים משארם א־שייח'.
רבין החזיר בצ'יזבטים מהפלמ"ח, ואני הגבתי בסיפורים על אמא שלו, "רוזה האדומה". נתתי לו לשאול כמה פעמים, “מאיפה אתה מכיר את כל הסיפורים האלו?", ורק אחרי שנמתח גיליתי לו שקראתי כמה פעמים את הספר על אמו שכתב אליעזר שמאלי בשנת 1940. לאה רבין ואנשי הביטחון היו מודאגים.
רבין לא נראה כמי שממהר לזוז משם, ויצחק דחה את בקשתה לזוז ב"עוד מעט". תוך כדי דיבור הזכרתי לרבין את המכתב שהשארתי לו על חלון מכוניתו, בעת שהיה שר העבודה. התחלתי לדקלם קטעים מהמכתב, ואז הוא התגלגל מצחוק וקטע אותי: “כתבת שאתה מקווה שהשרימפס יאכלו לי את הקורקבן".
“מר רבין, שלום רב. אדוני השר! בימים טרופים אלה (לא רק מבחינה ביטחונית), כשמדיניות הידוק החגורה משבשת את חיי הפועלים, בימים שהקוטג' עולה לירה, והחלב עולה לירה, והאוטובוס עולה... ולחם וחמאה וירקות ובשר... אתה, שר העבודה, זולל וסובא אוכל סיני בדירת רכילאית צמרת. על החתום בברכה, אחיך המדוכאים".
ירדתי ושמתי לו את המכתב על השמשה. חיכיתי לראות מהמרפסת איך יגיב. כשרבין ירד, הוא לקח את המכתב, קרא אותו, והביט אל עבר הבית. קדתי לו קידה מהמרפסת. הוא לא הניד עפעף, נכנס למכונית ונסע.
ב־29 באוגוסט 1987 חגג אריאל בן פורת, בנו של העיתונאי שייקה בן פורת, את בר המצווה שלו במלון דן. אחרי הזלילה הגדולה, כשרוב האורחים התחפפו לדרכם, נשארנו קבוצה קטנה של חובבי הטיפה המרה, הרכב דומה לזה שישב במלון אכדיה. שוב הגיח מאי שם בקבוק וויסקי, ושוב התחילו להשתחרר הסיפורים. למען האמת אני זוכר שלאה רבין לא כל כך אהבה שרבין נשאר לשתות עם החבר'ה, והיא נטשה וחזרה הביתה.
מזגתי ליצחק שתייה, ולכוס שלו נשפך קצת יותר ממה שהיה בכוס שלי. תפסתי אומץ ולקול צחוקם של הנוכחים לקחתי לו את הכוס והעברתי חלק מתכולתה לכוס שלי. “שווה בין שווים", זרקתי לו. לצידו של רבין ישב איקא ישראלי, בוהמיין משנות ה־70, שחזר בתשובה ונישא לגיסתו האלמנה של אורי זוהר. ישראלי, שבזמנו נשא את דגל “עישון חשיש חופשי", התחרד קשות וניסה להסביר לרבין כמה טוב לו עם קהילת החוזרים בתשובה ועם עצמו, והציע לרבין לנסות.
טלי ליפקין ואני כיסחנו את ישראלי, רבין התפלסף איתו על הדת, גילה בקיאות מעוררת כבוד והצהיר שהוא בעד זכותו של כל אחד לחיות כפי שהוא רוצה. מזגתי לעצמי וויסקי. רבין לקח לי את הכוס מהיד והעביר חלק מהנוזלים לכוס שלו. הוא השווה את שתי הכוסות והרים לחיים, “תיקו".
ישבנו עד שנגמר הבקבוק. רבין היה צלול, חכם, מצחיק, איש שונה מאותה דמות שכולם מכירים. במפגשים חברתיים, כשמישהו היה מלכלך ומדבר על “רבין השיכור" הייתי מתעצבן. פעמיים ישבתי עם הבן אדם על כוסית, ואני שמח שיש לי - שהיה לי - ראש ממשלה שאפשר לשבת איתו ולשתות כוסית.
מצאתי את עצמי רץ לעבר נושא הכרזה ושולח בכרזה ובו בעיטה ימנית בגובה החזה. אחרי זה הבקבוק שהיה בידי עף לו לראש.
בעקבות האירוע שקעתי במרה שחורה שחוזרת אליי בכל פעם שמתקרב יום הזיכרון. ביום הזיכרון הראשון ישבתי על הבמה. המונים מילאו את הכיכר וסביבותיה. כשהתקרבה השעה שבה נורה רבין, אמרתי לראש העיר רוני מילוא שישב בסמוך אליי שכדאי שהמנחה יבקש מהקהל לעמוד דקה בדומייה בדיוק בדקה שבה נורו היריות. מילוא התייעץ עם האלמנה לאה רבין וסימן לי "חיובי" בראש. ראש העיר מילוא שלח לי מכתב תודה על העצה שהתקבלה.
מאז, בכל שנה, עמד הקהל דקה בדומייה בשעת הרצח, 21:42.
התרעות פיקוד העורף