בקצרה: ביום שישי, 3 בנובמבר 1995, הגשתי ביחד עם שותפיי פרזנטציה לקמפיין הבחירות של מרצ (הבחירות היו אמורות להיערך כעבור שנה). בסוף המצגת ניגש אלינו מישהו מצעירי מרצ ושאל אם יוכל להשתמש באחד הרעיונות, בעצרת גדולה שתוכננה להתקיים למחרת. הרעיון היה פשוט ונועד לתת מענה לבעיה המרכזית של המפלגה: הציבור זיהה את תהליך השלום עם יצחק רבין ושמעון פרס ולא נתן מספיק קרדיט למרצ, על שסללה את הנתיב לאורך שנים.
הרעיון שלנו היה פשוט והתכתב עם דרך הצגת הסיסמה הפופולרית באותם ימים: "העם עם הגולן". המילה "גולן" נכתבה בדפוס, באותיות גדולות, ו"העם עם" בכתב יד. אנחנו כתבנו בגדול ובדפוס את המילה "שלום" ובכתב יד הוספנו: "עבודה של מרצ". השלט הוצג על גבי בלון ענק במרכז כיכר מלכי ישראל וכן על גבי סטיקרים ירוקים עגולים. רבין ראה וזעם. בצילומי הטלוויזיה הוא נראה נוזף ברן כהן על הבמה (לפני שעברו ל"שיר לשלום"), והלה מצידו מצטדק ומראה לו שהסיר את המדבקה מדש הז'קט.
לימים התבדחתי שאף שלא הכרתי את רבין אישית, נפל בחלקי הכבוד המפוקפק להיות האחרון שיגרום לג'ינג'י הרתחן להתעצבן, אפילו בערב שהיה התרוממות רוח גדולה עבורו. עד כאן "המנוח ואני".
מה שכן השתנה בעקבות הרצח הוא שהמשיחיים בשני הצדדים התחזקו. מימין הפך ההוא שהציג לראווה את הסמל שנתלש ממכוניתו של ראש הממשלה והכריז: "הגענו אל הסמל של רבין, נגיע גם לרבין", לשר בכיר בממשלת ישראל (כל יום כהונה שלו בתפקידו הוא כתם מוסרי על כולנו).
כך נרקמה במוחם הקודח עלילה דמיונית שלפיה השלום כבר עמד בפתח והיה קורם עור וגידים אלמלא נרצח רבין. תמצאו אותם בשולי הפגנות השמאל (מקפלן ועד לכיכר החטופים) - מביאים 50 אנשים מטעמם ומרחיקים מהמחנה 50 אלף שהיו מצטרפים, אולי, אלמלא המיתוג ההזוי.
סיפרתי פה פעם על אם שכולה: בנה החייל הלא־קרבי יצא לחופשת שבת, רכב על אופניו בשכונה, נדרס ומת. כמקובל במקרים שכאלה הוא נחשב לחלל צה"ל, ואמו נהגה לבוא לטקסים שנערכו ביום הזיכרון, מתייפחת. בחוסר הרגישות של הנער שהייתי, זעמתי בליבי: הן היום הזה נועד לחללים-לוחמים שבמותם ציוו לנו את החיים. השנים לימדו אותי לכבד את סבלה, את הצורך הנואש להעניק משמעות לאובדן הנורא, להיות חלק מהסיפור הלאומי.
כמעשה אותה אם כך גם אנחנו: ניסינו להעניק משמעות מיוחדת לאירוע, שהגם שגרם לטראומה לאומית אמיתית, הרי שלאורך זמן אין לו שום משמעות. כלומר, זולת העובדה שנרצח ראש ממשלה בישראל.
אשר לי, שלא חושב שלחיים יש משמעות כלשהי (לא כל שכן למוות), אני יכול לעסוק רק בשלי. להשקיף על הפרסומאי השאפתן שהייתי אז, בן 26, אב לתינוקת בת חצי שנה, עומד בכיכר העיר, מביט בשלטים שהיה שותף ליצירתם ומתכנן כיצד יכבוש את העולם. אני לא מתגעגע אליו, אבל ממרחק השנים מחבק אותו ולוחש: לא צריך לכבוש כלום, ילד, רק לתת ללב להוביל אותך בנתיבי החיים עד שתגיע.
התרעות פיקוד העורף