באמצע גלילה בטלפון, שמתבצעת מתוך הרגל ולא מתוך עניין, ראיתי בסטורי שזוג מכרים שלנו עשה שוב צ׳ק אין במלון מפנק. כשאמרתי ״תראה איזה כיף להם, אולי אנחנו צריכים לעשות את זה גם״, הוא אמר שנעשה את זה בשמחה אבל ציין שבלי קשר הכי כיף לו להישאר איתי בבית, במקום הפרטי שלנו, שבו אנחנו לא צריכים להתאמץ כדי להיות אנחנו.
פשוט להיות, לבהות כמו שאנחנו לפעמים עושים. והוא הוסיף שאלה שבכל שני וחמישי עושים צ׳ק אין במקום אחר, סביר שבורחים ממשהו. מה רע להיות יחד ולא לעשות כלום? שאל. "לא רע", עניתי, "אפילו טוב". אבל לקח לי רגע.
אני אוהבת את הרגעים האלה שבהם נפער לי צוהר בתודעה, שברגע אחד משנה את כל מה שחשבתי שנכון. פתאום נפל לי האסימון שאולי הוא צודק. אני נזכרת בעצמי בגרסה של פעם, לא יכולה לנוח רגע, לא יכולה להיות לבד בבית, מחפשת כל הזמן אטרקציות ונסיעות. הצורך שלי לשאוף את החוץ על בסיס דו־שבועי היה כמו אוויר לנשימה. פסגת שאיפותיי הייתה לגור במלון, עד שפוניתי מהדירה וזה מה שבדיוק קרה, אבל ממש לא כמו שפיללתי.
ההיגיון אומר שהמיטה בבית אמורה להיות טובה יותר מהמיטה בבית המלון ושבית הוא המקום שצריך לברוח אליו ולא ממנו. לגבי הבית אני מסכימה, לגבי המיטה במלון, יש רגעים שאני עדיין לא משוכנעת בכך.
אולי זה עניין של סטייט אוף מיינד, אבל לפעמים אני מאמינה שקל יותר לנתק את המחשבות והטרדות כשנמצאים במקום אחר. תמיד הייתי טיפוס שעורג לחופשות, אפילו לילה בודד בעיר אחרת מדליק אותי. כשחזרנו לארץ אחרי חופשת סוף שבוע קצרה, היה לי מאוד קשה לחזור לארץ. בדרך חזרה, במונית שלקחה אותנו לשדה התעופה, הרגשתי ששטף אותי עצב תהומי ולא הבנתי למה ומה מקורו. גם הוא לא הבין, כי בסוף חזרנו לקן שלנו, שהוא הכי בטוח ונעים בעולם ולכאורה שום דבר לא השתנה, רק השתפר. אחר כך הבנתי שזה כנראה קשור לתחושה ההישרדותית שמרחפת תמידית מעל המקום הזה. שאי אפשר לחמוק ממנה.
עכשיו, בגרסה כל כך שונה של עצמי, שאני עדיין לומדת להכיר ולאהוב, הוא מלמד אותי לאט־לאט ליהנות מגיחות החוצה, אבל גם לשמוח לשוב מהן. מלמד אותי שזה בסדר להצמיח שורשים, להתקרקע ולא להיבהל כל כך מלהיות תושבת קבע במקום ולא לחיות כמו נוודת, לגדל כלבה שדורשת אחריות ולו״ז או לעשות דבר שלא עשיתי אף פעם: הוראות קבע. צמד מילים שהיה מעביר בי צמרמורת.
פעם הוא שאל אותי למה לא לעשות הוראת קבע במקום לשלם את החשבון מדי חודש. עניתי שזה מתוך מחשבה שמי יודע מה יהיה מחר ואיפה נהיה. כיום נשמע לי אידיוטי שזה מה שהפחיד אותי.
לפני כמה שנים כתבתי בפייסבוק שאני מתגעגעת לפטיפון שהיה אצל ההורים שלי ולסאונד של תקליטים. כתבתי שאני זוכרת שבכל פעם כשהייתי חוזרת אחר הצהריים הביתה היה מתנגן בבית תקליט. עד היום יש שירים מסוימים שמחזירים אותי בדיוק לרגע הזה, שאני נכנסת הביתה, זורקת את התיק, נמרחת על השטיח וברקע נשמע הסאונד הקסום הזה של השריטה של המחט.
אחד מחברי הפייסבוק שלי פנה אליי וסיפר שיש לו פטיפון ישן שצריך תיקון קטן שהוא לא משתמש בו. הוא הציע למסור לי אותו במתנה לצד תקליט של שלישיית גשר הירקון. זה היה לפני יותר עשור. לא עשיתי עם הפטיפון הזה כלום, כי היה צריך להשקיע בו. לתקן, לקנות מגבר. בתוך תוכי לא הייתי מוכנה להתחייב להשקעה ארוכת טווח, כי חייתי כמו נוודת. רק השתמשתי בו כמעמד לספרים שעמדו בכניסה לדירה הקטנה שהייתה לי. הפטיפון, שלא נוגן בו תקליט אחד, סימל לי את הדרך לבית שיום אחד, כך קיוויתי, לא אפחד לבנות.
לקח לי זמן, אבל עכשיו אני מרגישה בבית. מדי פעם מתגנבת לתוכי האני הישנה, זו עם התיק התמידי על הגב, שלא מבינה איזה שיקוי ממוסס פחד נתנו לה לשתות כשהיא צופה בגרסה המשודרגת והנינוחה שלה, שנראית כאילו לקוחה מחיים אחרים. אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות זה שהדרך הטובה ביותר להיות חופשייה ומשוחררת באמת היא לבנות בסיס מעוגן חזק. כנראה שבית צריך להיות כמו שדה תעופה, כזה שמאפשר המראה ונחיתה בטוחות.
אומנם עוד אין לנו פטיפון בבית החדש, אבל שמתי לב לאחרונה שכשאני חוזרת הביתה וזורקת את התיק, אני כבר שומעת באופן אוטומטי בראש את השריטות של התקליט.
התרעות פיקוד העורף