ברחוב יפו חלפה הרכבת הקלה. כמו בסיפור אגדה, בשעת לילה מאוחרת, דהרו סוס ורוכבו מתוך סמטת אריסטובולוס שיוצאת מרחוב הלני המלכה. סוס עם פרווה מבריקה, רעמה וזנב מטופחים. רק את העיניים קשה היה לראות כי הסך הסתיר. הרוכב - פרש משטרתי. פתאום הסוס מעד ונפל, והפרש יחד איתו.
הסוס השפיל את ראשו, והפרש נעץ בנו מבט, החבורה המופתעת, משך במושכות בתנועות חדות כדי להרים את ראשו של הסוס המבוהל, בעט בצדדיו כדי לאלצו להתאמץ ולקום ודהר אל האופק, כלומר לפחות 200 מטרים עד לתחנת המשטרה במגרש הרוסים. תצהל תודה, יא כפוי טובה. צעקתי לסוס, אין בך הכרת תודה. סוס קשה עורף אתה. כלום לא טוב לך.
מי כמוני מבינה. באמת ובתמים שאני משתדלת לעבוד על מידותיי ומתאמנת על אמירת תודות, אבל מאז אוקטובר 2023 אני שומעת פעם אחר פעם שאני לא יודעת להגיד תודה לאנשים הנכונים. כל זה אינו מפתיע. לא מזמן ערכתי בדיקות דנ"א רכילותיות וגיליתי אינדיקציה סטטיסטית מעניינת: עד כמה שידו של המדע משגת למפות את הריצוף הגנטי שלי, או איך שקוראים לזה, אני בת לעם ישראל ויהודייה כבר הרבה מאוד דורות, לכל הפחות מאז פיצול הממלכה לישראל ויהודה. אחת כזאת שלא מתבוללת, תודה. אז איכה לא אהיה קשת עורף? ככה אני. כמו שור שחובטים בראשו כדי להוליכו, אך הוא מקשיח את עורפו ומסרב לפנות.
מסכת שבת בגמרא מספרת על רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, שישבו ודיברו על שלטון רומא, שהציג את עצמו כבונה תשתיות ומיטיב עם הציבור. רבי יהודה (לא לבלבל עם רבי יהודה הנשיא) אמר: כמה נאים מעשיהם של הרומאים. הם בנו שווקים, גשרים ומרחצאות. רבי יוסי לא אמר דבר. רבי שמעון בר יוחאי פירק את הטענה ואמר שכל מפעל ומפעל של מלכות רומי נעשה ממניעים אגוצנטריים, וכל מה שעשו, עשו רק בשביל עצמם.
הוא הסביר: את השווקים שהקימו, הקימו בשביל מקומות זנות. את המרחצאות, רק בשביל תענוגות גופם, ואת הגשרים בשביל לגבות מיסים. הדברים נודעו למלכות רומי דרך יהודה בן גרים שהיה בסביבה, שמע אותם והדליף. תמיד היו תחת פיקודה של המלכות. רבי יהודה, ששיבח את הרומאים, הועלה לגדולות ונתמנה להיות "ראש המדברים בכל מקום". רבי יוסי, שבחר לשתוק, נענש בגלות ונשלח לציפורי. על רבי שמעון בר יוחאי, שדיבר נגד מלכות רומי, נגזרה גזירת מיתה, והוא נאלץ לברוח ולהתחבא במערה יחד עם בנו רבי אלעזר במשך 13 שנה. שבח, שתיקה וביקורת.
בשבוע שעבר מניתי רשימת תודות בטורי השבועי. בתגובה, קוראים שאני מעריכה מאוד את הטרחה ואת הזמן שהם מקדישים לכך, כתבו אליי ששכחתי את האדם הכי חשוב שבזכותו עם ישראל חי וקיים, או לפחות החלק שאינו כולל את אלפי הנרצחים והחיילים שנהרגו בשנתיים האחרונות.
אני אוהבת את זה שכולנו פתאום חנה בבלי, מומחים לנימוסים והליכות, אבל מבקשת להבהיר: לא שכחתי. נדמה לי שהסיפור ששמעתי על ישעיהו ליבוביץ ממחיש יותר מכל את תחושותיי, כי אם כבר עבודה זרה והפיכה של בן תמותה לאל, ואם כבר להיות כפוית טובה, שיהיה עד הסוף. מספרים על פרופ' ישעיהו ליבוביץ שיום אחד פגש אדם שהחלים ממחלה קשה מאוד. אמר לו האדם: "תראה איזה נס עשה לי אלוהים". ענה לו ליבוביץ: "ואת המחלה, מי הביא עליך?".
גם לאלוהים נמאס מאיתנו לפעמים. הרי אמר בעצמו למשה שבגלל יצר המרד והעקשנות שבנו אינו יכול להוליך אותנו בקרבו. מתישהו משה חוזר על אותו ביטוי בעצמו: "כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ", והנה הרמב"ן מסביר שמשה הופך את הטענה על פיה: עם שהוא קשה עורף אולי עקשן ונודניק, אבל אותה תכונה בדיוק יכולה להפוך לעמידות. אם תסלח לו, הוא יישאר נאמן לברית הכרותה ביניכם. עם שמצטיין בעורף שכזה, לא יתכופף ולא יתבטל מול אף אחד, לא יוותר על זהותו ולא יישבר גם תחת לחצים חיצוניים. כל אחת ואחד מאיתנו יבחר בעצמו אם הוא מוכן לומר שבח בכל מחיר, לשתוק ולהכיר את הגלות, או למתוח ביקורת ולהיות זכור לטוב.
התרעות פיקוד העורף