כל חיי מה שהחזיק אותי הוא המחשבה שאני מיוחד. שמה שיש לי להגיד, הדרך שבה אני אומר את מה שיש לי להגיד, הסרטים שאני רואה, הספרים שאני קורא, השירים שאני שומע, המחשבות שעוברות לי בראש, הם הדבר הכי ייחודי בעולם. שהבחירות שלי, התמונות שתליתי על הקירות, הדרך שבה אני מוציא את העשן מהפה כשאני מעשן סיגריות, השם שנתתי לחתולה שלי (קוראים לה ״שתיים״ - כמו הספרה), השם שנתתי לילד שלי, חתך הדיבור שלי, הטעויות שאני עושה בעברית, הצרבת הכרונית שאני סובל ממנה, המבט המתעניין שאני יודע לעשות כשמישהו משעמם אותי למוות אבל אני רוצה להראות לו בדיוק את ההפך, המילים שאני כותב - הם דברים שייחודיים רק לי.
ברגע אחר נחשפתי לעוד אנשים שנתנו לחיות המחמד שלהם שמות לפי תווים ייחודיים (מהאלפא־בטא היווני). כל אלה ועוד גרמו לי להבין לאט־לאט את האמת המרה: שאני הרבה יותר רגיל והרבה יותר כמו כולם ממה שאני מוכן ורוצה להודות בו. בהתחלה לא יכולתי להודות בזה בפומבי, אבל עברתי תהליך, והיום אני כבר מוכן להודות בפומבי בנורא מכל: שאני די בן אנוש ממוצע ושגרתי ורגיל.
מה שכן, הדבר היחיד שאני כנראה באמת ייחודי בו הוא הדרך שבה אני רוקד. אני לא מתכוון לזה, אבל יוצא שכשאני ניגש למלאכת הריקוד אני מאתגר את כוח המשיכה ולרגעים זה יכול להיראות לאדם הצופה בי מהצד שאני נמצא מחוץ לאטמוספירה, היכן שאין כוח משיכה. הפעם האחרונה שרקדתי הייתה לפני שנים רבות, בחגיגות יום העצמאות של שנת 2004, ואיך שהתחלתי לזוז ראיתי אדם רץ אליי בבהלה ושואל אותי ״אתה בסדר???״. הסתכלתי עליו ולא הבנתי.
״אתה צריך עזרה ראשונה, חובש, משהו?״, הוא שאל בשנית, ואני פתאום הבנתי שאולי עדיף שאשמור את הגפיים שלי לעצמי ולא אזיז אותם. כשהלכתי הצידה אחר כך אפילו שמעתי את אותו בחור שרץ אליי מסביר למישהו לידו: ״חשבתי שהוא באמצע התקף אפילפטי או משהו״. זו הייתה הפעם האחרונה שרקדתי. מאז לא עליתי אפילו פעם אחת על רחבת הריקודים. אפילו בחתונה שלי לא רקדתי. אני ידוע בקרב חבריי כ״חתן שלא היה שם״. כמובן שאשתי לשעבר טוענת שאפשר להכיל את האמירה הזו גם על כמה שנים טובות של הנישואים שלנו. גם אחר כך, על מדרגות הרבנות, לא רקדתי.
בגיל 42, באיחור של 42 שנים, התחלתי להפנים את העובדה שאני לא כזה מיוחד כמו שנראה לי ושכדאי שאתרגל לזה (אגב, אני חייב לומר, בתור מי שהכיר כמה אנשים באמת ייחודיים, שלייחודיות יש לרוב מחיר כבד בחייהם של אותם מיוחדים). אז אני מתרגל לזה לאט־לאט, שואף עם כל נשימה את הרעיון הזה ומשחרר פחמן דו־חמצני ואת ההבנה שאני, ובכן, פשוט כמו כולם.
התרעות פיקוד העורף