שניהם, טראמפ ונתניהו, מבינים היטב שבעידן הנוכחי לא מתנצלים, לא מכחישים, אלא צועקים חזק יותר מהביקורת. חלק מהמנהיגים בני זמננו הפנימו שהמרחב הציבורי כבר לא מתנהל על ציר של "אמת מול שקר", אלא על ציר של אנרגיה, נוכחות ועוצמה. ממש כמו בממלכת החיות. הטורף תוקף את הפצוע, את מי שמראה חולשה.
בלי פילטרים
עד סוף שנות ה-90, התגובה הטבעית למשבר הייתה אחת: הכחשה וניהול תקשורת זהיר. חברות ניסו להסתיר פשלות, פוליטיקאים גיבשו שורה של "אין תגובה בשלב זה", והמסר התמידי היה "הכול בשליטה". המודל התבסס על היררכיה פשוטה: לתקשורת יש שליטה במידע, הציבור הוא קהל צרכן, והנחת היסוד הייתה שהסיפור ימות מעצמו אם לא נגיד כלום – וזה באמת עבד. כל עוד העולם היה ליניארי, האמון במוסדות היה גבוה, והחדשות הגיעו פעם ביום.
בשנות האלפיים, עם עליית הרשתות החברתיות, האסטרטגיה הזו קרסה. כשכל אזרח מצויד במצלמה, אי אפשר עוד להסתיר, וכך נולדה תפיסת ניהול משברים חדשה: שקיפות, אחריות ואמפתיה. עשרות חברות ניהלו התנצלות ציבורית "נכונה" – יונייטד איירליינס, סמסונג אחרי הפיצוץ של ה-Note 7, ואפילו פוליטיקאים התחילו להתראיין עם דמעות בעיניים. זו הייתה תקופה שבה אמון שוקם באמצעות הודאה בטעות. התנצלות הייתה אסטרטגיה חכמה, כי הציבור היה מוכן לסלוח. האמת חזרה להיות מטבע תקשורתי. אבל משהו השתבש בדרך.
המרוץ לנשיאות ארצות הברית ב-2016 החל לאותת שהעולם משתנה. ההתנצלות הפסיקה להיות סוף הסיפור והפכה להיות התחלתו. בעידן תרבות הביטול (Cancel Culture), אם אתה מתנצל, זה לא מסיים את המשבר – אלא מעמיק אותו. זו תופעה שהתחזקה ברשתות החברתיות, שבמסגרתה אנשים קוראים להחרים או "לבטל" אדם ציבורי (סלבריטי, מנהיג, חברה) בגלל משהו פוגעני או בעייתי שהוא עשה או אמר – לפעמים משהו שקרה לפני שנים רבות.
באופן אירוני, דווקא האנשים המיושבים בדעתם מאריכים בדיבור, מסייגים, מנמקים, אבל אין להם סיכוי בעידן של הפרעת קשב קולקטיבית. דור ה-Z תופס "כנות מנומסת" כשקר. כשפוליטיקאי עומד ואומר "אני מכבד את כל הדעות, אני מבין את המורכבות, אנחנו צריכים דיאלוג..." – הם רואים בזה תסריט. מישהו שקורא טקסט שכתב לו יועץ תקשורת. מלאכותי. מזויף. קרינג'.
לעומת זאת, כשטראמפ אומר בלייב "זה המקום הכי מטומטם שראיתי", ההתנהלות נתפסת כאמיתית. לא משנה אם זה טוב או רע, וזו הפואנטה: אותנטיות כיום - אין פירושה "אמת"; אותנטיות פירושה "לא מפולטר". מי שמוכן לומר את מה שאחרים מפחדים להגיד, הוא בעל ריז. מי ששוקל כל מילה – חסר עמוד שדרה.
המשבר הפך למשאב
המוח האנושי לא בנוי למורכבות. הוא בנוי להישרדות. כשאבותינו שמעו רשרוש בשיחים, הם היו צריכים להחליט בשבריר שנייה: רוח או נמר? מי שעצר לחשוב על האפשרות שזה אולי סתם ארנב חמוד, נטרף. בפוליטיקה המודרנית מתקיים אותו מנגנון בדיוק. מי שאומר "זה מורכב", מאבד את הקהל בתוך שנייה. גרסת "המנהיג הישן" אומרת "המצב הכלכלי הוא רב-ממדי, קיימים משתנים רבים שיש להביא בחשבון, האינפלציה מושפעת מגורמים גלובליים ומקומיים, צריך לבחון את כל ההיבטים לפני שמקבלים החלטות...", לעומת גרסת ריז, שפשוט אומרת: "הכלכלה קורסת. מי אשם? הם".
איזו מהטקטיקות תזכרו, תשתפו, תצביעו לה? המנהיג שמציע שחור-לבן לא "מפשט יתר על המידה", הוא מספק נוחות קוגניטיבית. הוא חוסך מאיתנו את העבודה המתישה של לחשוב. והמוח שלנו אוהב את זה. המוח שלנו מתגמל את מי שחוסך לו אנרגיה.
ככה נוצרת כלכלה חדשה: כלכלה של רגש, שבה האמירה הבטוחה גוברת על ההסבר המדויק. אז למה שמנהיג יתנצל או יאמר "אני לא בטוח", אם המערכת מתגמלת אמירות שמבטאות ביטחון? לכן מי שמודה בחולשה פשוט משחק נגד החוקים של המשחק.
טראמפ ונתניהו לא "משקרים" במובן הקלאסי של המילה, הם מעצבים מציאות רגשית. "לא היה כלום" הוא לא טיעון, אלא מנטרה מייצבת, ניסיון לשדר סדר בתוך סערה. בעולם רווי מידע אנשים לא מחפשים "אמת" אלא יציבות רגשית. הם רוצים לדעת שיש מישהו ששולט במצב – גם אם ברור שהוא לא.
הפסיכולוג ג'ורדן פיטרסון, אחד הקולות המשפיעים של העשור האחרון, מתאר את הנפש האנושית כמתנדנדת תמיד בין סדר וכאוס. כשכאוס גובר, כשנורמות מתמוססות, מוסדות נחלשים, והאמת נעשית עניין של פרשנות – מתעורר צורך עמוק בסמכותיות. לאו דווקא בדמות "טובה" או מוסרית, אלא בדמות שמשדרת שליטה, ביטחון, סדר.
אולי הדבר הכי מפתיע הוא שהמשבר עצמו הפך למשאב. פעם ניסו למנוע משבר. אחר כך ניסו לנהל אותו. כיום משתמשים בו. משבר מייצר נראוּת, נרטיב, קהל. ככל שהסערה גדלה, כך נדרש כוח רב יותר "להחזיק" אותה, וההחזקה היא כשלעצמה הוכחה לכוח. הציבור מגיב פחות על השאלה "מה קרה", ויותר על השאלה "מי נראה חזק בזמן שזה קורה".
נתניהו הוא ראש הממשלה הכי ותיק בישראל לא כי הוא בהכרח הטוב ביותר, אלא כי הוא הכי טוב בלשרוד. הדבר מצריך כישרון שונה לגמרי – לא חוכמה אסטרטגית, אלא עמידות בלחץ ואובססיה לשליטה בנרטיב. בעבר מדדנו מנהיגים לפי השפעה, מדיניות או מורשת. כיום אנחנו מודדים אותם לפי זמן שרידות. לא "מה הוא עשה", אלא "כמה זמן הוא החזיק מעמד".
התרעות פיקוד העורף