בימים האחרונים קבע בג״ץ שהממשלה חייבת לשקול התרת כניסת עיתונאים זרים לעזה, אבל הוא גם העניק עוד חודש ארכה בגלל המשך המצב הלא־לגמרי־ברור ברצועה. בסוף זה יקרה – וצה"ל חייב להיערך, כי עם כניסת העיתונאים יפרוץ קרב אחרון, בעצימות גבוהה מאוד, על הנרטיב של המלחמה - ונקודת ההתחלה, עבור ישראל, היא קטסטרופלית.
יש שני נתיבים אפשריים קדימה. באחד מהם, העולם ימשיך להאמין שישראל הפציצה אנשים במחנות אוהלים כדי “להעניש” את הפלסטינים על מה שחמאס עשה ב־7 באוקטובר. כך תתקבע התפיסה שהיה מדובר בענישה קולקטיבית במסגרת מלחמה שהייתה כרוכה בפשעי מלחמה חמורים על בסיס יומיומי. אם זה יהיה הנרטיב שיתקבע בזיכרון העולמי, ישראל תישפט לחומרה ומעמדה ייפגע לדורות.
יש גם דרך אחרת: העולם יתחיל להבין שישראל ניצבה מול ארגון שטני, דמוני ממש, שביקש במודע את סבל עמו כדי להשיג הישגים תעמולתיים. שחמאס הסתתר מאחורי אזרחים, ניהל טרור ממסגדים, מבתי ספר, מבתי חולים וממתקנים של האו״ם — ושהותיר לצה״ל שדה קרב שבו כל בחירה גררה מחיר נורא.
במשך כשנה מנעה ישראל בעקביות את כניסת כלי התקשורת הבינלאומיים למוקד הדרמה המרכזי של ימינו. זה היה אולי מובן, אבל גם מוגזם ולא חכם. מעולם לא קרה שישראל או כל מדינה אחרת בעידן המודרני הרחיקה מהשטח הקריטי את העיתונות הבינלאומית לאורך זמן כה ממושך, דווקא כשהיא נתונה תחת מתקפה בינלאומית על דרכי ניהול המלחמה. זה היה כשל חמור, לא רק תקשורתי אלא גם אסטרטגי.
יתרה מזו, ההחלטה לסגור את הרצועה פתחה במלואה את שדה המסרים החזותיים לחמאס, שאפשר לעצמו להשתמש בהם בחופשיות ולטענתו להציג את המידע היוצא מעזה כעבודת עיתונות תקפה. זה היה כישלון יסודי ביחסי ציבור שפתח את הדלת לאין־ספור חומרים מתוצרת חמאס.
ישראל השאירה את הבמה כולה למידע שמגיע ממשרד הבריאות של חמאס ומבתי החולים שבשליטתו. כתבים פלסטינים שעובדים עבור כלי תקשורת מערביים נאלצים לדווח בתנאים בלתי אפשריים: תחת הפצצות מצד אחד ודיכוי חמאס מהצד השני. איש מהם אינו יכול לדבר בחופשיות. חלקם, ללא ספק, אנשי תעמולה. וכך, כל מה שהעולם יודע על מספר ההרוגים, מקורו בגוף שבשליטת חמאס.
כל זה השחיר ביסודיות את ישראל. האירוניה היא שבעוד רוב הישראלים מאמינים שהעולם כולו נגדם, בפועל, לפחות בתחילת המלחמה, רוב הממשלות והאליטות במערב תמכו במטרותיה של ישראל. ארצות הברית, קנדה, אירופה, האיחוד האירופי כולו (כולל המדינות שהכירו במדינה פלסטינית), הליגה הערבית עצמה – כולם תמכו בשתי מטרות שהציבה ישראל: חיסול היכולת הצבאית והשלטונית של חמאס והשבת החטופים. גם היום, רוב העולם המערבי תומך כעת בדרישה לפרק את חמאס מנשקו.
אבל אין כמעט הבנה למידת הנזק שמקובל לחשוב שישראל המיטה על העזתים - שכ־70 אלף בני אדם נהרגו בעזה, שחצי מהם אזרחים (ביניהם מספרים מזעזעים של נשים וילדים), ושישראל ניהלה פעולת ענישה קולקטיבית. זו איננה רק ביקורת על מה שקרה; זו תפיסת יסוד שהמלחמה הייתה נקמה, לא הגנה עצמית. את הנרטיב הזה משרתים כל השוטים שטוענים שאין חפים מפשע בעזה.
גם לא עוזרת ההאשמה שהעזתים בחרו בחמאס להנהיגם. חמאס זכה ב־2006 ברוב יחסי אבל לא מוחלט בבחירות כלל־פלסטיניות לפרלמנט, ופת"ח המשיך למשול עד ההפיכה ב־2007. כל הסיפור הזה עוות.
כשהייתי יו״ר התאחדות העיתונאים הזרים וראש סניף AP בירושלים בתקופת האינתיפאדה השנייה, צה״ל השקיע מאמצים לשכנע את התקשורת הזרה שהוא משתדל להימנע מפגיעה באזרחים. הוא הציג נתונים, עדויות, שיחות רקע, סיורים בשטח. היה ברור שמאבק ההסברה הוא חלק בלתי נפרד מהמערכה. במלחמה הנוכחית – כלום.
מכאן נובעת המשימה הדחופה ביותר של ישראל: לבנות כבר עכשיו את תשתית האמת. לתעד בדיעבד, להתכונן סוף־סוף להסביר, להראות כיצד התקבלו ההחלטות על הפצצות, מה היו היעדים הצבאיים, ואילו הוכחות יש לכך שחמאס פעל מתוך בתי חולים, בתי ספר ומחנות פליטים. מי שיחכה לוועדות חקירה בינלאומיות יעשה טעות הרת גורל.
אם ישראל לא תעשה זאת בעצמה – אם תמשיך להיראות כמי שמסתירה מידע – היא תפסיד את הקרב על הנרטיב. והפעם זה לא עוד מאבק על תדמית; זהו מאבק על הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל. הפסד כזה יגרור חרמות, תביעות, הדרה מתחרויות ספורט ומאירועים תרבותיים, ניכור כלכלי ודיפלומטי – וכל אלה כבר נראים באופק.
לעומת זאת, אם ישראל תבחר בשקיפות, היא תוכל לשקם את מעמדה. העולם איננו עוין מעצם טבעו. הוא פשוט רואה את התמונות מעזה ואיננו מקבל הסבר משכנע מהצד השני. ישראל יכולה עוד לבחור איך ייראה סיפורה. רגע האמת הגיע.
התרעות פיקוד העורף