מאז 7 באוקטובר מדינת ישראל נלחמת על חייה, אבל נדמה שיש מי שנלחם על דבר אחר - על הרייטינג שלו. נראה שהשר איתמר בן גביר מצא דרך להפוך את הכאב של עם שלם לתפאורה במופע מתמשך של פרובוקציות. הוא לא רק מדבר, הוא מצית אש. כל אמירה שלו הופכת ללהבה, וכל להבה כזו פגעה ישירות בליבם של מי שהמתינו לבשורה מהשבי. יש דברים שאומרים, ויש דברים שמשלמים עליהם בדם.
בן גביר מצא מאז תחילת המלחמה הזדמנות כמעט שבועית לעלות על כל במה אפשרית ולהתפאר בכך שהוא מחמיר את תנאי המחבלים הכלואים בישראל. הוא התגאה בכך שצמצם ביקורים, שצמצם ארוחות ושקיצץ מים חמים, וליווה את ההצהרות ברעש וצלצולים, כותרות, תמונות, סרטוני טיקטוק - הכל כדי ליצור כותרת, למען התדמית, למען ההתנהלות הפוליטית של הרגע.
הוריהם של החטופים, נואשים, ניסו לפעול. הם פנו לבן גביר, ביקשו ממנו להנמיך את הלהבות. ביקשו שיפסיק לדבר אל המצלמות ויחשוב על הילדים שלהם. אבל השר, כך לפי עדויות המשפחות, לא עצר – והתעלם.
משלא נותרה למשפחות ברירה, הם פנו למשרד ראש הממשלה וביקשו את התערבותו, אבל גם בנימין נתניהו בחר להתעלם ולא להסתכסך עם השותף הבכיר מימין, אם הוא לא רוצה בהפלת הממשלה.
וכך, בכל פעם שבן גביר דיבר על "החמרת תנאי המחבלים", נשמעו צעקות במרתפי העינויים של חמאס. כך סיפרו החטופים שחזרו, והעדויות האלה, גם אם אינן נוחות לאוזן, מציירות מציאות אחת: הפה של השר הפך לכלי נשק נגד אזרחי מדינתו.
העדויות הקשות של החטופים חושפות תמונה שאף פרובוקציה פוליטית לא יכולה לכסות. שורד השבי בר קופרשטיין סיפר שהמחבלים פוצצו אותו במכות ואמרו לו שזה בגלל בן גביר - וקשרו את רגליו למקל. שורד השבי שגב כלפון סיפר שהמחבלים הכו אותו באכזריות בכל פעם שראו את בן גביר בתקשורת. חטוף אחר תיאר שלאחר התבטאותו של השר בעניין האוכל שסופק למחבלים הכלואים בישראל, שוביו נכנסו לכלוב שבו הם הוחזקו, וסיפקו להם רק תמר אחד ומים מלוחים. באירוע קשה יותר, נכנסו חמושים עם שוטים של סוסים והכו את החטופים באכזריות, עד שכמה מהם איבדו את הכרתם.
האמת הפשוטה היא שגם מי שסבורים שצריך להחמיר את תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים, אינם יכולים להסכים למדיניות שמנוהלת על פי גחמות תקשורתיות. לא ייתכן ששר לביטחון לאומי ינהל קמפיין מתמשך על גבם של חטופים. יש קווים אדומים שבעל תפקיד ממלכתי אינו יכול לחצות. בן גביר לא רק חצה אותם, הוא הפך אותם לשביל ההליכה שלו. לא מדובר כאן בהתבטאות פוליטית, אלא ברדיפה מכוונת, חמדנות לפרסום וחוסר אחריות.
איתמר בן גביר הפך את עצמו למותג. כל הופעה, כל תוכן, הפכו לנשק פרסומי שמיועד לקבלת לייקים, שיתופים וחשיפה. הרדיפה הזאת הייתה לא רק סגנון, אלא הפכה לאסטרטגיה של הכפשה, עצימת עיניים לנוכח מצוקות הזולת וההשלכות על מצבם של החטופים.
כשהמדינה בעיצומה של מלחמה, קיימת ציפייה שמי שאמון על הביטחון הלאומי יידע להימנע ממעשים שעלולים לסכן חיי אדם. אבל בן גביר בחר לפרסם שינויים בתנאי כליאה, לטעון לנקמה ולהרתיע. כל זאת ללא בקרה. הוא שידר מסרים גלויים ומורעלים, כשהוא חוזר וטוען שהסתיימו 30 שנה של התרפסות, ובחר להתעלם ממה שקורה מאחורי הקלעים.
בכל מדינה מתוקנת, מאבק מול ארגון טרור דורש שליטה במידע, במשמעויות ובתזמון. כל אמירה פומבית נמדדת על ידי השב"כ, על ידי הצבא, על ידי מערך הדיפלומטיה. בממשלת ישראל, שבה חבר בן גביר, השיקול הביטחוני נדחק הצידה מול יצר הפרסום: השר בן גביר לא מוכן לוותר על אור הזרקורים, גם כשהאור הזה מסנוור את כולנו.
התרעות פיקוד העורף