בזו אחר זו סירבו מדינות ערב החשובות, מי בגלוי ומי בחדרי חדרים, לשלוח כוחות צבא לעזה. עבדאללה השני, מלך ירדן, אמר זאת השבוע בפומבי. המצרים, בניגוד אליו, העדיפו לא לנופף בסירובם לעין כל, אבל העבירו מסר ברוח זו לאנשיו של דונלד טראמפ. גם קטאר איננה ממהרת לעשות כן, ואיחוד האמירויות בוודאי. נציג האמירויות במגעים לשלב הבא, מוחמד דחלאן מפזר רמזים על תפקיד מרכזי שאליו הוא שואף במציאות החדשה - אבל תרומה צבאית לכוח הרב־לאומי לא תשמעו ממנו, ולא מחבריו באבו דאבי.
הסיבה הרשמית זהה אצל כולם. הם טוענים שכל עוד הרשות הפלסטינית לא תקבל את הריבונות ברצועה, אין בכוונתם לבוא במקומה. הם ישלחו יועצים צבאיים או מומחי שיטור, ואם צריך גם ציוד לוגיסטי, כמו שראינו בשבוע האחרון, אבל חיילים בוודאי שלא. אחרת, טוענות המדינות הללו, המצב עלול להתקבע. ממשלת ישראל הרי מסרבת לחזרת הרשות, והיא עשויה להתאהב ברעיון שצבאות זרים ימלאו את מקומה.
אבל זאת הסיבה המשנית. ההסבר האמיתי יותר מעניין ולא בלתי משכנע. הממשלות הללו מכירות את חמאס היטב. ברור לכל כי חמאס יטמנו פח לחיילים האורחים ויסבכו אותם בכל דרך שהיא. הם יציבו מארבים לכוחות הללו ויפילו בהם חללים, או ישלחו אזרחים כדי להתעמת איתם לעין המצלמות, ואחר כך יטענו לחפותם. כל זאת במטרה לגרום לכוחות הללו להסתלק מעזה. עבור חמאס, כל גוף חמוש ברצועה שאינו שלהם, או שאינו סר למרותם, הוא אויב פוטנציאלי, או במקרה הטוב הפרעה. כאלה יהיו הכוחות הזרים, וגם ארבע המיליציות האזוריות שהצמיחה ישראל בשנה האחרונה במקומות שונים ברחבי הרצועה.
המבחן, אם כן, הוא בעיקרו אמריקאי: האם יצליח הבית הלבן להרכיב כוח רב־לאומי לייצוב הרצועה למרות התנגדותם של השחקנים הראשיים, בהם אפילו המדינות המתווכות.
האם זאת האמת? באופן חלקי בלבד. חמאס אכן רוצה להתקדם הלאה ולסיים את העסקה. לא מפאת היותם חובבי ציון, אלא משום שהעתיד הקרוב מבטיח להם סיכוי להינצל. חמאס דומה היום לנחש שזנבו קוצץ כמעט עד ראשו. אבל, ובזאת הם תולים תקוות, גולגולתו טרם רוצצה. כל עוד הגולגולת חיה ונושמת, עוד יש סיכוי שתצמיח גוף וזנב.
ואכן, התוכניות שמחכות מעבר לפינה אינן רעות מבחינתם באופן יחסי. המתווכות אחוזות רצון טוב, טראמפ תומך בכך ומונע מישראל לחדש את המלחמה בעצימות גבוהה, ובחמאס יודעים שיש לנצל את חלון ההזדמנויות מבלי לבזבז את הזמן. לפי התוכניות הללו, אמורה חמאס למנות ממשלת מומחים לעזה במשותף עם הרשות הפלסטינית. ממשלה זו תנהל את השיקום בעוד הם, חמאס, ימשיכו להתקיים ברצועה כגוף חמוש ולהשפיע בכוח הזרוע על ההחלטות. כי הרי הסיוט הגדול ביותר שלהם – הפירוק מן הנשק – לא התגשם, למרות הבטחותיה של ממשלת ישראל.
לפי התוכנית המסתמנת, הרשות תחזור כריבון על עזה בשנה הקרובה, וחמאס יישארו הכוח הצבאי. משום כך, כל צבא זר שיגיע, אף אם כוונתו טובה והוא חלק מן ההסדר הבינלאומי, יצֵר את צעדיהם ואפילו יסכן אותם. עבור חמאס, למסור את השלטון לידי הרשות הפלסטינית איננו ויתור בימים אלה, אלא זכייה. נכון שהם הרסו את הרצועה עד דק, אבל מי אמר שחובה עליהם לשקם אותה. אתגר השיקום גדול ונורא, מוטב ואף רצוי מבחינתם להפילו על אחרים.
נכון שהם אינם ממהרים להחזיר את החללים, אבל הם יודעים כי אין מנוס ויהיה עליהם לעשות זאת. הם התחייבו לכך בהסכם, ויש להם אינטרס להראות למתווכות שהם נוהגים כילד טוב. מסירת רוב החללים, כפי שעשו עד כה, מאפשרת להם לרחוץ בניקיון כפיהם ולהאשים את ישראל בהפרתה של הפסקת האש. העיכוב בהשבתם היה צפוי, אף אם התארך. חלק מן הגופות אכן מצוי תחת חורבות. הסיבה השנייה לסחבת היא פוליטית. מדוע ייתנו לישראל את המתנה בכזו קלות, אם אפשר לגבות ממנה מחיר קטן. במיוחד אם צה"ל ממשיך לתקוף בעזה למרות הפסקת האש.
אפשר לכנותו "העידן האפור": עד היום יכולנו לנהל את מדיניות החוץ והביטחון שלנו בגוונים של שחור ולבן. היה ברור מיהו האויב ומי הידיד, וידענו לחיות ברווח שביניהם. בימים אלה, כל השחקנים באזור עשויים להיות אויבים או ידידים באותו זמן, ולכל אחד מהם יש אינטרס וגם קלפים חזקים. אם יהיו החיבורים איתם מועילים או מזיקים - תלוי במידה רבה בנו. נדע לנצל את יתרונותיהם, נהפוך אותם לידידים. ננהג בהם בהתנשאות, או זלזול, ייתכן שנהפוך אותם לאויב. להיפטר מהם לא נוכל.
קטאר, סעודיה, מצרים וטורקיה אינן הולכות לשום מקום. הן נמצאות כאן לשנים ארוכות, ולפחות בשתיים האחרונות אנו עלולים לפתח תלות. עוד מעט נגלה כי שיקומה של עזה הוא גם אינטרס ישראלי ולא רק פלסטיני - והוא לא ייתכן ללא הארנקים התפוחים של ממשלות המפרץ.
התרעות פיקוד העורף