אדם קרוב אצל עצמו, ואין בכך כל דבר רע, ועל כן אני רוצה לנצל את הבמה הזו שעומדת לרשותי כדי לציין אירוע שקרוב אליי ואני מעורב בו, ויחד עם זאת יש בו גם משמעות לאומית ואולי אפילו מעבר לכך, לפחות בזמן ובמקום.
ההיברו יוניון קולג' – מכון לימודי יהדות בירושלים שאני עומד בראשו - מסמיך היום, יום שישי, שש רבות חדשות. שש נשים מרשימות שהשקיעו ארבע שנות לימוד אינטנסיביות ומאתגרות כדי להכין עצמן לתפקידי מנהיגות וחינוך בקהילה הרפורמית ובציבור הרחב בישראל. הן מצטרפות לעוד למעלה מ־140 רבנים ורבות שהוכשרו בעבר על ידי הקולג', ואשר פזורים ברחבי הארץ וממלאים תפקידים משמעותיים בחברה הישראלית.
התנועה הרפורמית, הזרם היהודי הגדול בארה"ב, מונה למעלה משני מיליון חברים וקרוב ל־900 בתי כנסת. התנועה מהווה את חוט השדרה של הקהילה היהודית הגדולה והחשובה מחוץ לגבולות ישראל, קהילה שמטפחת עם ישראל יחסי קרבה, סיוע ותמיכה. מדי שנה מתייצבים בישראל תלמידי הרבנות והחזנות מארה"ב לשנת לימודים ראשונה, בדרכם לתפקידי רבנות וחזנות בעתיד בשירות התנועה הרפורמית. אני מדגיש את הדברים הללו לא רק כדי לספר את הסיפור של התנועה הרפורמית בארץ ובעולם, אלא גם כדי להביט דרכו ביחסי ישראל והתפוצות בעקבות מלחמת 7 באוקטובר.
כל כך הרבה מדברים אצלנו, ובצדק, על המסקנות והלקחים של המלחמה הזאת, אבל לא ראיתי, לצערי, התייחסויות למשמעות של המלחמה הזו בציר המרכזי והחיוני של יחסי ישראל והתפוצות, לא ראיתי מנהיגים ישראלים חרדים ודואגים ליהודי התפוצות. לא ראיתי ולא קראתי מישהו ששאל מה עשתה המלחמה הזאת לשמונה מיליון יהודים שמתגוררים מחוץ לגבולות ישראל, לא רק בארה"ב אלא גם במאות ואלפי מקומות קטנים שבהם קיימות קהילות זעירות וחיים יהודיים כמעט בלתי אפשריים.
ההבדל הפעם לעומת העבר הוא שתוך כדי המלחמה הארוכה במלחמות ישראל, החלו בתפוצות לצוץ סימני שאלה ותהיות. מסכי הטלוויזיה והרשתות החברתיות אשר הציבור הישראלי נחשף להם רק בחלקם, ובכל מקרה התעלם מהם, מעצבים דעת קהל. העובדה המוכחת היא כי דיווחים אלו הלהיטו את הרוחות במדינות העולם השונות ופתחו פרק חדש של שנאת יהודים, של אנטישמיות.
שנים של מאבק באנטישמיות ברמה העולמית והמדינתית קרסו בבת אחת. מכל פינות העולם הגיעו ומגיעים עד לרגע זה דיווחים ויזואליים של תקיפת יהודים, כולל מעשי רצח כפי שהיו בוושינגטון שבארה״ב, במנצ'סטר שבבריטניה ובמקומות אחרים. חלק מהתקיפות הללו סוכלו בשלבים מוקדמים על ידי גורמי מודיעין ישראליים בתיאום עם שירותי ביטחון ומשטרות מקומיות.
כפי ש־7 באוקטובר היה אירוע חסר תקדים מבחינת היקף ההתקפה והטרור נגד ישראל, כך גם האנטישמיות הגיעה לשיאים חדשים. בשנתיים האחרונות נרשמו למעלה מ־14 אלף אירועים אנטישמיים, ועוד מספר בלתי מוגבל כמעט של מסרים אנטישמיים ברשתות החברתיות הפרועות וחסרות השליטה.
ישראל, שהייתה נתונה למלחמה ארוכה, רבת נפגעים ומרובת חזיתות, התקשתה להתייצב לצידם של יהודי התפוצות. חוק הלאום, המגונה בעיניי, אומנם מחייב אותה להתגייס גם לחזית זו, אך לא הבחנתי במאמצים מיוחדים לטובת יהודי התפוצות. מובן, אבל לחלוטין לא מוצדק.
היבט נוסף של מלחמת 7 באוקטובר בהקשר של שנאת יהודים, הוא המשוואה בין אנטישמיות לבין אנטי־ישראליות, בין שנאת יהודים לאיבה כלפי ישראלים. אנחנו, הישראלים שנולדו או גדלו בארץ, למדנו את ההיסטוריה של עם ישראל, הקרובה והרחוקה, בספרי לימוד או בביקורים שונים בארצות חוץ, אבל לא התנסינו בעצמנו בגילויים של שנאה או אפילו אלימות כפי שאחינו ואחיותינו בתפוצות מכירים. זה השתנה, ישראלים שמרבים לנסוע ברחבי העולם, מקפריסין ועד אוסטרליה, נוכחו פתאום לגלות כי השפה העברית, הכיפה, מגן דוד ואפילו סיכת חטופים - מזמינים אלימות ומעשי בריונות כלפי ישראלים.
התגובה הייתה תדהמה גדולה. ישראלים אינם מכירים את התופעות הללו, אינם יודעים להתגונן או להגיב. היו סימני שאלה, למה זה קורה? אולם מעל הכל נוצרה פתאום הזדהות והבנה עם מציאות חייהם של יהודים ברחבי העולם. עבורם האנטישמיות איננה חד־פעמית או מזדמנת, היא מרכיב קבוע בחייהם. קשה לנו להבין את זה. מלחמת 7 באוקטובר הבהירה לנו עם מה מתמודדים אחינו אחיותינו ברחבי העולם.
בכל מקרה, השתדלתי להחדיר את המושג "עמיות" לציבור הישראלי. בניגוד ליהודים מחוץ לגבולות ישראל, המושג "עם יהודי" אינו מוכר מספיק בישראל. הישראלים גדלים עם מודעות ישראלית ולא בהכרח מודעות יהודית. וגם כאן צריך להוסיף מילת הסתייגות. "יהודית" איננה בהכרח עמדה דתית שעליה לפעמים יש מחלוקות, אלא הכרה בלאום היהודי שממנו צמחה גם מדינת ישראל. ליהודים בתפוצות לא צריך להסביר מהו "עם יהודי", אצלנו כן.
ההיסטוריה היהודית של העת החדשה וקיום המדינה יצקו תוכן חדש ליחסי ישראל והתפוצות. לפני 75 שנה בדיוק התיישבו ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון וראש הוועד היהודי אמריקאי יעקב בלאושטיין, כדי לנסח אמנה שתגדיר את היחסים בין שתי הקהילות הגדולות ותבהיר מה מוטל על כל צד במשוואה הזו. עכשיו, בעקבות המלחמה, הגיעה העת לנסח אמנה חדשה - אמנה שתגדיר מהן הציפיות שלנו מיהודי התפוצות ומה המחויבות שלנו כלפיהם. זה עלול להיות מסע קשה וכואב, כי הוא יציף מכלול רגשות: אהבה ותסכול, צער וגאווה, יהירות ובורות, שכולם מעורבים במכלול הזה. אבל הנסיבות החדשות ולקחי המלחמה מאלצים אותנו להביט במציאות (החדשה) בעיניים. עם ישראל שרד את כל ההיסטוריה האנושית בזכות הקשר המיוחד שבין יהודים ויהודיות בכל מקום ובכל פינה. את הקשר הזה צריך לפתח, לקדם, לעדכן ולשמור מכל משמר. אין לנו ארץ אחרת, אבל אין לנו גם עם יהודי אחר.
התרעות פיקוד העורף