מן הסתם, גרפילד היה שמח לחיות את המשך חייו. בעניין הנשיאות, גישתו הייתה קצת יותר אמביוולנטית. הוא נעשה מועמד כמעט במקרה, בלי שהתכוון לזה, בגלל הקושי להסכים על מועמד אחר. כשנכנס לבית הלבן תהה בקול: "אלוהים, מה יש במקום הזה שמישהו בכלל ירצה להיות בו?".
המדינה צעירה מכדי לשכוח את מנהיגיה. בוודאי צעירה מכדי לאפשר לזכרו של רבין לשקוע. אם כי, וגם את זה צריך לומר, יותר ממחצית תושביה אינם זוכרים אותו, או את יום הרצח. יותר ממחצית תושביה היו צעירים מדי, או שלא נולדו כלל, ביום הרצח.
רוב גדול זוכרים, או יודעים, שהיה "זעזוע גדול ומוצדק" בעקבות הרצח (79% מהישראלים). יש גם 10% הסבורים שהזעזוע היה "מוגזם". בעיקר חושבים כך משיבים חרדים. ויש 5% שסבורים שהזעזוע היה "לא מספיק". את אלה אפשר למצוא בעיקר בקבוצת הישראלים שמזהה את עצמה כ"שמאל".
ובמה שנוגע לחשיבות האירוע, כמעט מחצית מהמשיבים בחרו בגרסה רכה יותר של חשיבות. לא האירוע "הכי חשוב", אלא "אחד משניים־שלושה אירועים הכי משמעותיים בתולדות המדינה" (46%). אבל ארבעה מכל עשרה בחרו גם באפשרות שהיא במפורש מקטינה: "אירוע משמעותי בתולדות המדינה כמו הרבה אירועים אחרים" (39%). לא הכי, לא אחד מהכי, אלא אחד מרבים, אחד כמו רבים.
"כמו הרבה אירועים אחרים" – זו הבחירה הדומיננטית בימין הישראלי. רצח רבין – לא אירוע בלתי משמעותי. אבל גם לא אירוע משמעותי יותר מאחרים. זו עמדתם. ולך תדע באילו אירועים אחרים מדובר. וראוי לאזן: לפני שלוש שנים רוב הישראלים המזוהים עם המרכז והשמאל אמרו לנו שהמשבר הפוליטי של הרפורמה המשפטית הוא "החמור בתולדות המדינה".
כלומר, גם אלה לא תמיד עקביים. כי אלה אותם ישראלים שאומרים היום שרצח רבין היה האירוע הכי משמעותי בתולדות המדינה. בעיני רבים מהם – וזו כבר השערה, ולא ממצא סטטיסטי – יש כמובן קשר בין שני האירועים. הם, יחדיו, מחוברים לכדי האירוע הגדול בתולדות המדינה, שהוא הקרב החשוב על דמותה.
רבין אינו גרפילד. דמותו נקשרת לאירועים כבירים, שחלקנו עוד זוכרים, ושגם אלה שלא זוכרים בכל זאת שמעו עליהם. ממלחמת העצמאות, דרך ששת הימים, אנטבה, ועד אוסלו והרצח. שלושה מכל ארבעה ישראלים סבורים שלרבין הייתה תרומה חיובית לישראל: תרומה גדולה (51%) או למצער תרומה מסוימת (21%) - חיובית. אחד מכל חמישה ישראלים מדרג את תרומתו של רבין למדינה כשלילית. גם כאן אפשר לסמן את אותו מחנה – הימין. 48% מהמזוהים כימין אומרים שתרומתו של רבין למדינה הייתה שלילית, 47% אומרים חיובית. השאר לא יודעים.
ההיסטוריה תשפוט
אי אפשר לברוח מאוסלו. זה המוקד. שילון אמר, לא בדיוק במילים האלה, שזה גם הדבר המרכזי בתולדותיו של רבין. כהן אמרה: מלחמת ששת הימים. ובעצם – אולי גם במקרה הזה מדובר למעשה באותו דבר. המלחמה שבה נכבשו שטחי יהודה ושומרון. התהליך המדיני שבו נדון גורל שטחי יהודה ושומרון. רבין מופיע במערכה הראשונה, עם אקדח על ירכו. רבין נורה במערכה השלישית, כשאקדח בגבו.
רוב גדול של אזרחי ישראל סבור בדיעבד, 30 שנה לאחר הרצח, שאוסלו היה מהלך לא מוצלח, בלשון המעטה. מחציתם (48%) סבורים שהרעיון מלכתחילה היה "בכיוון הלא נכון". עוד כרבע מוכנים להניח שהמהלך היה "בכיוון הנכון", אך לא היה לו סיכוי להצליח. חמישית סבורים שהיה לו סיכוי להצליח. שליש מהערבים, ועוד 17% מהיהודים.
מי שאומרים שתהליך אוסלו היה משגה מלכתחילה, וסבורים שתהליך אוסלו הוא בעיקרו מעשה של רבין – וכמו שאמר שילון, חושבים שאוסלו הוא הדבר העיקרי שעשה רבין בחייו – אפשר להבין מדוע ידרגו את תרומתו למדינה כשלילית בעיקרה. רבין עשה הרבה מאוד, אבל אם הדבר העיקרי שעשה היה דבר שגוי שאין לו סיכוי להצליח (או שאם היה מצליח, הנזק היה אפילו גדול יותר) - הקביעה שתרומתו למדינה שלילית היא קביעה שיש בה היגיון. זו לא טענה בזכות הרצח, זו טענה אנליטית שמתייחסת לקריירה של איש ציבור בעל נוכחות בולטת בחיי המדינה.
אבל יש אמירה קשה יותר לפענוח בהקשר הזה. אמירה, לפחות משתמעת, שיש בה צד של צידוד ברצח. דמיינו את הישראלי הבא: הוא חושב שאוסלו היה טעות חמורה. הוא חושב שרבין אחראי לאוסלו. הוא חושב – הנה התוספת החשובה – שהרצח הוא שעצר את תהליך אוסלו. כלומר, מדובר בישראלי שסבור שאלמלא הרצח, התהליך – הלא רצוי בעיניו – היה נמשך. האם צריך לחשוד במי שסבור כך שתמך ברצח? בוודאי שלא. אבל אפשר לחשוב שמי שסבור כך לא יכול שלא לזהות ברצח גם צד כלשהו לחיוב.
הסכמי אוסלו לא בוטלו. אבל מהרבה בחינות אחרות הם טועים. ההסכמים לא בוטלו, אבל הרוח שביקשו להביא איתם כבר מזמן אינה נושבת. לא רוח של התקדמות לפתרון, לא רוח של הסכמה ושלום, לא רוח של מו"מ במגמה חיובית.
נציג את השאלה בנוסח מפורט: האם הרוצח שביקש לעצור את אוסלו בכל מחיר, ועשה מעשה פסול ונורא, השיג את מטרתו העיקרית? באופן טבעי, איננו רוצים שרוצחים ישיגו את מטרותיהם. אנחנו רוצים שייכשלו במעשיהם, ויבואו על עונשם. אך מה כאשר מטרותיהם מתבררות, לפחות בדיעבד, כמטרות שחלק ניכר מהציבור מסכים איתן?
יש, גם בישראל, גם בקרב הפלסטינים, וגם בארה"ב, מי שסבורים שבמובן זה עמיר השיג את מטרתו. השגריר לשעבר מרטין אינדיק, שהיה מעורב במו"מ, הניח עד סוף ימיו שאלמלא נרצח רבין, הסכם אוסלו היה נשמר, והמו"מ היה ממשיך להתקדם לכיוון של סיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
אחרים חולקים עליו. גם רוב הציבור הישראלי חולק עליו. כאמור, כחמישית סבורים שאוסלו עוד איתנו (25% מקרב היהודים), כך שהרצח לא עצר שום דבר. עוד כשליש (37% מהיהודים) סבורים שהתהליך היה נעצר מעצמו.
כלומר, עמיר עשה מעשה חמור, שתוצאתו המקווה (על ידי מי שקיווה לעצור את תהליך אוסלו) הייתה מושגת גם בלעדיו. הם סבורים שהרצח לא שירת שום מטרה טובה. גם לא בדיעבד. גם לא קצת. הרצח היה פשע, בזבוז של חיי אדם, זעזוע חברתי שישראל טרם התאוששה ממנו, וכל זה לשווא. רבין עצמו – או מי שהיה בא אחריו בהחלפה מסודרת באמצעות מערכת בחירות – היה בולם את תהליך אוסלו כפי שנבלם במציאות.
מפרדיננד ליצחק
אצלנו המצב ברור: מורשת רבין – ולא משנה כיצד בדיוק תגדירו אותה – עוד מככבת בשיח הציבורי. המהלך שבעטיו נרצח עודו מהדהד בתשתיתם של עניינים אקטואליים. הרשות הפלסטינית היא מורשת רבין. שטחי A ו־C הם מורשת רבין. כל אלה מעשים שנתונים במחלוקת, הגם שאף ממשלה שבאה אחרי רבין לא ביטלה את תוקפם.
כלומר, היו דיבורים על הצורך לבטל את "אוסלו", אבל לא היה ביטול. היו דיבורים על הצורך "לפרק את הרשות", אבל ישראל לא פירקה אותה. היו, ועוד ישנם, דיבורים על סיפוח, והם לא הביאו למעשים. גם לא בשנים הסוערות שאחרי 7 באוקטובר. דונלד טראמפ, ממש לאחרונה, נעץ מסמר בארון הקבורה של הרעיון הזה. או לפחות בארון שמאחסן אותו, מאחורי דלתות שכרגע נראות מוברחות היטב.
בנסיבות האלה, האם אפשר להציב את רצח יצחק רבין מעל לכל אירוע אחר במדרג החשיבות, מיום שהוכרזה עצמאות ישראל ועד פלישת מחבלי חמאס לדרום ישראל?
האזינו לנימוקים של שילון וכהן, ולשיחה המעניינת איתם (היא זמינה באתר של מיזם הקיפוד והשועל). נימוקיהם אינם לגמרי זהים, אבל יש ביניהם דמיון. רצח רבין מחזיק את הטראומה של רצח אב מייסד. הוא מחזיק את הטראומה של ריסוק חזון ארץ ישראל השלמה. הוא מחזיק את הטראומה של עם ככל העמים. לא מיוחד. עם שבו יש רוצחים ונרצחים. יש זונה יהודייה, יש גנב יהודי, יש רוצח יהודי של ראש ממשלה. הרשימה הושלמה.
מהם הדברים הללו? גודמן כותב כך: "ההתגלות של אוקטובר 2023 גילתה לנו דברים שלא ידענו, אך היא גם חשפה אותנו לדברים שלא רצינו לדעת, ובמרכזם התגלית החשובה מכולם: השבריריות של הקיום הישראלי". נסו את אותה שורה, רק במקום "אוקטובר 2023", כתבו "נובמבר 1995". היא עדיין אפקטיבית. גם רצח רבין חשף אותנו לתגלית חשובה על השבריריות של הקיום הישראלי.
ובכל זאת יש הבדל: השבריריות של 2023 היא זו שנוגעת ליחסים שלנו, הישראלים, עם המרחב שסובב אותנו. מולו אנחנו שבריריים. מולו קיומנו לא לגמרי מובטח. כן, אנחנו חזקים. לא, אנחנו לא חסינים מפגיעה קשה, ואולי – חלילה – אנושה. השבריריות של 1995 שונה. היא נוגעת ליחסים שלנו, הישראלים, עם עצמנו.
באוקטובר 2023 גילינו את היכולת של אחרים לשבור אותנו מבחוץ. ברצח רבין גילינו את היכולת שלנו לשבור אותנו מבפנים. ואגב, בשני המקרים לא נשברנו. ואולי מוטב לומר: בשני המקרים בינתיים לא נשברנו. הקושי היה גדול, והחברה הישראלית הוכיחה את יכולתה להתמודד איתו. קצת מחוסר ברירה. כי מה כבר יכולנו לעשות חוץ מלהתמודד. אבל לא רק מחוסר ברירה. ישראל הוכיחה שיש בה כוחות חזקים של חיוּת, שיש בה קבוצות שמוכנות לפעול כדי להבטיח הישרדות, שיש בה עוצמות שמתגלות ברגעים קשים.
כך או כך, השלטון עבר ידיים ללא תקלות, שוב ושוב, עד ימינו אלה. וכל עוד ימשיך לעבור מיד ליד, עוד אפשר יהיה לשאול, מי בהסכמה ומי בשמץ של הסתייגות, אם רצח רבין היה אכן האירוע החשוב ביותר בתולדות ישראל. ואם חלילה יפסיק לעבור מיד ליד, זה יהיה כנראה הזמן לקבוע, ללא סייג, שאכן הוא היה החשוב ביותר בתולדות ישראל. הכי חשוב בתולדות מדינת ישראל? על פי הסיכום שהצגנו, כנראה שמוטב לכולנו להמשיך בלי הכרעה.
התרעות פיקוד העורף