דוח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה אינו עוד נייר טכני, אלא תמרור אזהרה מהבהב. מאחורי עמודים של טבלאות וגרפים מסתתרת מציאות מדאיגה: ביטחון המזון של מדינת ישראל נשען כיום על רגליים רעועות.
במקום לטפח את הקרקע שמתחת לרגלינו, הפכנו תלויים במכולות שמגיעות מעבר לים, מכולות שיכולות להיעלם בן רגע כשהים האדום נסגר, כשהעולם רועד, או כשהמדינה כורעת תחת מלחמה.
חקלאות משגשגת מחזקת כלכלה מקומית, שומרת על מרקם חברתי ומאפשרת לנו לעמוד זקופים גם כששרשראות האספקה הבינלאומיות נקרעות.
דווקא עכשיו, אחרי שנתיים של מלחמה, בידוד מדיני וספקולציות על משברים אזוריים, ישראל חייבת להפסיק לחשוב על ביטחון תזונתי כעל פרויקט של משרד החקלאות בלבד. זו צריכה להיות אסטרטגיה לאומית.
הממשלה חייבת להגדיר יעד ברור: הגדלה דרמטית של הייצור המקומי, השקעה בתשתיות שינוע ואחסון שיחזיקו גם בעת חירום, והקמת גוף מתכלל אחד שיראה את המזון כנכס ביטחוני. לצד זה נדרש מהלך אמיתי של חדשנות בתחומי טכנולוגיות עיבוד, פוד־טק וחקלאות מתקדמת, אבל כזה ששורשיו נטועים עמוק בקרקע הישראלית, ולא במצגות.
חקלאי הנגב, הגליל והעמקים כבר מוכיחים שאפשר אחרת. הם מייצרים חוסן. המדינה צריכה להיות שם איתם, לא באמצעות סיסמאות, אלא בתקציבים, בתכנון ובתודעה כי בשעת משבר, אף מדינה לא תחליף אותנו.
כשנמל נסגר, כשמכולות נתקעות בלב ים, רק שדות ישראליים יכולים להזין את מדינת ישראל. והשאלה היא לא אם נבין את זה, אלא אם נבין את זה בזמן.
התרעות פיקוד העורף