רגולציה היא מערכת של כללים וחוקים שהמדינה קובעת כדי לשמור על סדר, הוגנות והגנה על הציבור בתחומים שונים. תפקידה לדאוג לכך שתהיה תחרות הוגנת, ושגופים מסחריים לא יוכלו להטעות את הצרכנים בקלות. גם חוקי התנועה הם רגולציה שמטרתה לעשות סדר על הכביש כדי להגן עלינו.
אלא שכשמדובר בתקשורת ובעיתונות, אנחנו נכנסים לתחום חופש הביטוי והמחשבה. כאן הסיפור נעשה מאתגר במיוחד. מאחר שתוכן תקשורתי משפיע על עולם הערכים שלנו, על תפיסת המציאות שלנו ושל ילדינו, המדינה צריכה להגן על האינטרסים של אזרחיה גם בנושא זה.
בשנים האחרונות חוקים נבחנים לא על פי תוכנם, אלא לפי זהות המחוקק, ויש להפריד בין התנגדות לחוק ובין התנגדות למי שהציע אותו. על הכנסת והתקשורת מוטלת החובה לבדוק עניינית אם חוק נועד להסדיר אנומליה קיימת, ולא לפסול אותו רק מפני שהאנומליה קיימת שנים.
בואו נסתכל על חוק התקשורת החדש, שמבקש לעשות סדר בשוק מורכב שבו קיימים כיום שחקנים רבים חדשים, חלקם בינלאומיים, כנטפליקס ואמזון, שפועלים גם דרך אפליקציות, ללא צורך בתשתית או ברישיון שידור. על גופים אלה אין כל רגולציה. וכך, בעוד גופי שידור ישראליים כפופים לפיקוח, חברות בינלאומיות פועלות ללא מגבלות. כיום קיימים שני גופי רגולציה בתחום: הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין.
ישנן מדיות שנופלות בין תחומי האחריות ולכן אין עליהן פיקוח. איחוד הגופים יאפשר חיסכון תקציבי וייעול וגם פיקוח על מדיות עתידיות. לחבריי בתקשורת אני רוצה להזכיר שלא כל יוזמת חוק בנושא היא פגיעה בחופש הביטוי שלנו. לפעמים זהו פשוט ניסיון לתקן עיוות שהתרגלנו אליו. וכן, העיתוי נגוע לפעמים באינטרס, אבל אם החוק משרת אותנו כאזרחים, כהורים וכצרכנים, יש לברך עליו.
התרעות פיקוד העורף