העובדות החדשותיות ידועות, הן כבר נחלתן של כותרות מאתמול: הרכב נמצא מונע סמוך לחוף, הקשר נותק בבוקר, הוכרז חשש לחייה, כוחות חילוץ סרקו את החופים. לשמחת כולם - הסוף היה טוב. אבל בשעות של חרדה לאומית נדמה היה שאנחנו מביטים במראה: לא עוד שאלה מקצועית על סמכויות הפצ"רית, אלא קריסה של אדם תחת לחץ בלתי אנושי, אחרי מתקפה ציבורית ופוליטית - עוד מתקפה מאותו הסוג המוכר, שכבר אי אפשר להגדיר כ"יוצאת דופן" או "חסרת תקדים".
יפעת תומר־ירושלמי איננה "דמות ציבורית" במובן הרגיל. היא אישה, אם, משפטנית, קצינה שמצאה את עצמה במוקד אש צולבת - מהפוליטיקאים, מהאולפנים, מהרשתות. שרי ממשלה דיברו עליה כאילו הייתה יריבה פוליטית. חברי כנסת חיפשו כותרות על גבה. טורי דעה הפכו אותה לסמל - או לאויב.
חייב להיות ברור: כל שנאמר - אינו פוטר אותה, ולו לרגע, מן האחריות. הסיפור כאן איננו על "אשמה" או על "צדק". זהו סיפור על תרבות הרעל, המתפשטת והולכת והורסת כל חלקה טובה - בשני צדי המתרס, בלי אבחנה פוליטית.
ופה קבור הכלב: לקחת משבר נפשי או פיזי ולהפוך אותו לתיאטרון פוליטי - זו לא ביקורת, זו אכזריות. יפעת תומר־ירושלמי לא “הסתבכה” ולא “הובסה”; היא נשחקה. כולנו תרמנו לשחיקה הזו - מי בתדרוך, מי בציוץ, מי במתקפה גלויה ומלאה. צריך לומר את האמת: יש, ועוד איך יש, מקום לביקורת על תומר־ירושלמי. החקירה מתקיימת - וחייבים למצות אותה עד הסוף. הפרשה חייבת להגיע לחקר האמת, וכל מי שיימצא אשם - יעמוד לדין. אבל מה שנעשה כאן חצה מזמן את גבולות הלגיטימי. זה כבר לא דיון, זה לינץ’.
והאחריות, קודם כל, פוליטית. כשפוליטיקאים מתחרים מי יטנף עליה יותר באולפן, כשהתקשורת מתמסרת לשיח רכילותי על “הדמות” במקום על תפקידה - נוצרת מציאות שבה אדם הופך ליעד. הפצ"רית כבר לא מערכת, היא פרצוף. לא “התביעה הצבאית”, לא “הדרג המשפטי” - רק אישה אחת שעליה מתנקז כל הזעם. הסיפור איננו על הפצ"רית - הוא על הרעל שחדר אל לב השיח הציבורי, ואיש לא חסין מפניו - לא בשמאל, לא בימין ולא במרכז.
איבדנו את היכולת להבחין בין מחלוקת עניינית לבין רדיפה. כשכל החלטה מקצועית נבחנת דרך עדשות אידיאולוגיות, שומרי הסף הופכים למטרה נעה. מה שהיה פעם ויכוח על גבולות הסמכות הפך לקרב על עצם הלגיטימיות שלהם. כך זה עם היועצים המשפטיים, עם השופטים, עם התקשורת - ועכשיו גם עם התביעה הצבאית.
ולא, הלקח כאן איננו שכולנו צריכים “לחבק” את הפצ"רית. הלקח הוא לעצור רגע. אם הדרמה של היום לא תלמד את המערכת הפוליטית משהו על אחריות, אולי היא לפחות תזכיר לה שיש גבולות אנושיים. כשקצינה בכירה נעלמת לשעות - זה לא עוד סיבוב ביחסי ציבור, זו נורת אזהרה גדולה מהחיים.
התרעות פיקוד העורף