הפער בין הרצון וחשיבות הצורך שתיתן את הדין למעשיה לבין איחול גלוי או חבוי למותה הוא פער עצום. לפעמים גם את המובן מאליו יש לומר בפה מלא: לא כל מי שפשע הוא בן מוות ולא כל מי שסרח צריך להיות במוקד של משפט שדה, מורשע בדיעבד וקורבן של התעללות נפשית שתביא אותו עד לקצה גבול היכולת. לכן לא היה קל לצפות בתגובותיהם של אלה שלא הצליחו לשמור על הגבול הזה והבל פיהם או קולמוס מקלדותיהם טשטשו את החיץ בין רדיפת צדק לבין התלהמות משולחת רסן. גם הם צריכים היום לפשפש במעשיהם ולדאוג שבפעם הבאה יכבסו את מילותיהם בקפידה.
כולל הניסיון לקבוע שהדרישה לחקר האמת בפרשה היא הסתה או להאשים את הפצ"רית שגרמה להכפשת חיילי צה"ל בעולם דחפו אותה למותה. אין שקר גדול מזה, אין ניסיון סתימת פיות בוטה מזה. במשך שנתיים צועק ציבור שלם שהפצ"רית משקרת. מטייחת. ושתפיסת עולמה הבסיסית, כאילו כדי לרצות את האג והקהילה הבינלאומית צריך להקריב פה ושם חיילים שהגזימו במילוי תפקידם, הרסנית ומזיקה, אבל עולם ממשיך כמנהגו כאילו דבר לא אירע. מה הקשר בין לזה להסתה. מה הקשר בין הרצון להציג תפיסת עולם אחרת, או לתבוע מהרשויות האמונות על אכיפת החוק לעשות את מלאכתם, לבין האשמה בדחיפה להתאבדות.
גם לשיח הזה, בדיוק כמו הרוקדים על הדם בזמן אמת, אין מקום ואין לגיטימציה. הציבור הישראלי שבע ויכוחים מרים בימים שקדמו ל7 באוקטובר ואין לאיש, למעט אולי קומץ שולי וקיצוני, געגוע לחזור לשם. האיחולים לשלומה ובריאותה של יפעת תומר ירושלמי יכולים ללכת בד בבד עם הדרישה לחקר האמת ועם התביעה ממנה להפסיק את ההסתרה והטיוח, להתייצב בפני רשויות החוק ולספר כל מה שידוע לה על הפרשה גם אם אחרים ובכירים ממנה יסתבכו כתוצאה מעדותה ויבואו לתת את הדין בעצמם. כך צריכה לעבוד מערכת בריאה, וכך צריך לנהוג ציבור בריא.
התרעות פיקוד העורף