התופעה שליוותה את השנתיים האחרונות בכהונתו של יצחק רבין | אריה ברנע

לפחות מאז תחילתה של מלחמת “חרבות ברזל” (שם זמני) אנחנו עוסקים רבות בקשר שבין הטבח והמלחמה ובין הסכם אוסלו. מחנה פוליטי אחד מספר לנו שזו הקונספציה שקרסה: אוטונומיה פלסטינית חלקית הכרוכה במסירת שטח לניהולו של הצד השני. כל זה נעשה גם ברצועת עזה, וחמאס יכול היה לבנות את כוחו ולתקוף את ישראל. תוכנית ההתנתקות המשיכה את התפיסה השגויה, והתוצאה ידועה. המסקנות: אסור למסור אף שטח לידי הפלסטינים, ולכן הסדר מדיני איתם מסוכן. רבין אחראי למחדל לאומי.

המחנה השני, לעומת זאת, טוען שהגשמתו החלקית של הסכם אוסלו ביהודה ושומרון דווקא שיפרה את ביטחוננו: היא צמצמה את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ויצרה שיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם הרשות. בין פעולה זו, שרבין אחראי לה, ובין רצועת עזה, אין קשר, טוען מחנה זה.

המחלוקת חשובה וכשרה לגמרי, כל עוד אף צד איננו מאשים את הצד השני בגרימת נזק למדינת ישראל בכוונה תחילה, אלא רק בשגיאות שנעשו מתוך כוונה חיובית.

זהו איננו יום הזיכרון לרבין, כי אם יום הזיכרון להירצחו. המשמעות של אותו יום נוגעת ליחסים בין המגזרים והמחנות בחברה הישראלית. דרך הטבע היא שבמדינה דמוקרטית אופוזיציה תוקפת את הממשלה, וזו משיבה מלחמה שערה. הקושי העקרוני מתעורר כשהביקורת הופכת לכעס, והכעס – לשלילת הלגיטימיות של הצד השני ולשנאת אחים. תופעה זו ליוותה את השנתיים האחרונות בכהונתו של רבין, ומאוחר יותר. וזו לא רק מחלוקת, אלא שנאה.

מדינה מתקשה להתמודד עם רצח מנהיג – אולי עד כדי אסון ביטחוני, שכמוהו חווינו לפני שנתיים. המחלוקת הכשרה בקשר לכהונתו של ראש הממשלה, שנגדו הוגש כתב אישום, הייתה מבוא לוויכוח הקשה בעניין הרפורמה המשפטית. שאיפת חלק מהציבור להחליף את הממשלה תורגמה לאיבה אישית כלפי העומד בראשה, והקבוצה התומכת בו גילתה שנאה כלפי המחנה האחר. בלי לחוות דעה על ראש הממשלה, קריאות הבוז כלפיו בעת העצרת בכיכר החטופים משתייכות לאותה דרך חשיבה שגרמה לכנסת להימנע מהזמנת נשיא בית המשפט העליון לישיבה החגיגית לאחרונה.

סביר מאוד שאויבינו ראו בהתפרקות הפנימית אות לכך שהגיעה שעת המתקפה. אין בכך כדי לקבוע את זהות האחראים לאסון, אלא רק להצביע על סכנה נוספת בקשר להתפרקות החברתית שחווינו. ביום הזיכרון לרבין 2025 יחשוב כל אחד מאיתנו על המכנה המשותף הקיים והרצוי בין האזרחים, ובין יהודי לאחיו. המחלוקת וההבדלים רבים, אולם ההחלטה שאנחנו, כיחידים וכציבור, יכולים לקבל היא שהמכנה המשותף חשוב יותר מהניגודים. זהו הדגל שאותו עלינו להניף. האחדות הלאומית והלכידות החברתית הן חלק מהשקפת העולם שלנו. לא ניתן יד לשנאה.