30 שנה חלפו מאותו יום מר ונמהר, ודומה כאילו רק אתמול התרחש. רצח ראש ממשלה יהודי בידי רוצח יהודי, בעקבות שורת מעשי טרור ערבי בערי ישראל, שגבו כ־1,500 נרצחים, בתקופה מן הקשות ביותר לישראל - לפחות עד 7 באוקטובר 2023.
אם בענייני הביטחון והיד החזקה כלפי הטרור הייתה בין השניים הבנה מוחלטת (לא היה זה שמיר שטבע את משפט המחץ “נשבור להם את העצמות”), לא כן היה בתחום המדיני. “לא ראיתי מורה דרך. לא תיארתי לעצמי כי לימים, בהיותו ראש ממשלה, יהיה מראשי המחזירים של שטחים”, אמר שמיר על רבין מאוחר יותר.
בכל אופן, הוא לחם בכל כוחו הרטורי והמנהיגותי לאישורם של ההסכמים בכנסת והתריס בחריפות נגד אנשי הליכוד: “פחדני השלום! סיפורי הבלהות מוכרים: הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה, כבר שנה רצועת עזה נתונה למרותה של הרשות הפלסטינית. לא הייתה אף קטיושה וגם לא תהיה אף קטיושה. כל הדיבורים הם כתוצאה מכך שהליכוד פוחד פחד מוות מהשלום”.
את נאומו האחרון בכנסת נשא ראש הממשלה רבין ב־5 באוקטובר 1995. היה זה בעיצומן של ההפגנות הקשות נגדו, לאחר פעולות הטרור שביצעו מתאבדים פלסטינים בערי ישראל. במיוחד הייתה חריפה הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים, עם שלטי הסתה חמורים. לא הייתי שם.
רבין חזר למליאה, רגוז וטעון, וקרא: “אם מותר לו (לנתניהו), מותר גם לי (לומר דברים)?”. שבח וייס ענה: “בוודאי, בהחלט. בבקשה, אדוני ראש הממשלה. זה רצוי אפילו". רבין לא עלה לדוכן, אלא נעמד ליד המיקרופון, צמוד למקום מושבי. “התופעה של הלהטת יצרים תחת הכותרת של מניעת קרע בעם איננה חדשה”, הוא אמר. “התופעה הזאת מלווה אותנו שנה לפחות. היום היא לובשת צורה תחת השם ‘אחדות העם’. תחת השם ‘אחדות העם’ משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע, ואני ממליץ להפסיק עם הצביעות”. אלה היו מילותיו האחרונות של יצחק רבין בכנסת.
בשעה 4 לפנות בוקר שבח וייס סיכם: “הודעת הממשלה על אישור הסכם ביניים ישראלי־פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה התקבלה ב־61 קולות נגד 59. ההסכם אושר, והממשלה זכתה באמון הכנסת. בוקר טוב לכולכם. מועדים לשמחה”.
כעבור חודש התחלפה שמחת החג ביגון. ראש הממשלה נרצח בידי בן עוולה יהודי למרגלות בניין עיריית תל אביב. אי־מניעת הרצח הייתה עד אז המחדל החמור השני בתולדות המדינה, לאחר מלחמת יום הכיפורים.
הליכוד ארגן כנסים נגד ההסכם והממשלה. בכל כנס כזה, לפחות באלה שאני השתתפתי, גינו הדוברים ואני בתוכם את הקריאות “בוגד” ו”דין רודף”. ניסו להשתיק את הקיצונים.
כך היה בבוקר 24 ביולי 1995 כשמחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס בקו 20 ליד בורסת היהלומים ברמת גן, לא הרחק מביתי. שישה נוסעים נרצחו. חשתי מיד למקום ומצאתי עצמי בתוך הפגנה פרועה של אנשי "כך". ניסיתי להסות אותם, להפיל את דגליהם הצהובים המונפים, נדחפתי, הופלתי ארצה ונחבלתי. הבנתי שאנו מתדרדרים לאסון, שהוויכוח יצא מכלל שליטה, ולא העליתי על דעתי אפשרות של רצח של ראש הממשלה.
השתתפתי בהלווייתו של יצחק רבין ז”ל. שבוע ימים הלכתי במסדרונות הכנסת מתאבל, כשכיפה לראשי, שרוי בדאגה לעתיד לבוא, מייחל לכך שלא תפרוץ מלחמת אחים.
זו הייתה אבידה ענקית לעם האמריקאי, שאינו שוכח את הנשיא. “קנדי שלנו”, יצחק רבין ע”ה, היה מנהיג שנוי במחלוקת. מותו הטרגי היה גדול האסונות שניחתו על האומה - לפחות עד טבח 7 באוקטובר.
במשך 30 השנים מאז הרצח נעשים ניסיונות להבין מהי מורשתו. באמצעות מפעל ההנצחה המרשים, מרכז רבין בתל אביב, מאדירים את מפעלותיו, ובראשם הסכם השלום עם ממלכת ירדן ב־1994.
דווקא מהאיש שהיה יד ימינו, ראש הלשכה איתן הבר ז”ל, שמעתי ביום עיון במרכז מורשת מנחם בגין שבו השתתפנו שנינו את הפסיקה הבאה: “מורשת רבין? אני מכיר רק מורשת אחת, והיא מורשת הרצח”.
האם ב־30 השנים שחלפו מאותו אירוע נורא נלמד לקחו? אמר שמיר: “הרצח המטורף של ראש הממשלה יצחק רבין הוא פשע מטורף של קבוצה קטנה. אסור שיקבע את גורלנו. על כל המחנות הפוליטיים להתלכד להחלטה אמיצה, למנוע מלחמת אחים, כי אין סכנה איומה ממנה. זו הרוח שהייתה ביסוד ממשלת האחדות הלאומית שרבין היה מעמודי התווך שלה... בעבר, כשהיו סכנות כאלה, ניצלנו בזכות תנועת המרי או ממשלת האחדות. אין זה בלתי אפשרי להיחלץ מסכנה זו גם הפעם, בעזרת אותה רוח של אחדות שיצחק רבין היה שותף לה”.
אכן, ניצלנו מסכנת מלחמת האחים באותם ימים ובשנים שלאחר רצח ראש הממשלה. והנה, נפל עלינו אסון 7 באוקטובר, מחדל נוסף שהעמיק את השסעים בחברה הישראלית. שוב סכנה זו אורבת לפתחנו. הרחובות סוערים. הכנסת גועשת. התקשורת מקצינה. רצח פוליטי נוסף עלול להתרחש, אם לא נפנים את לקחי אירועי העבר בעמנו, ואם לא נאמץ את מורשת האחדות, לא האחידות, שהיו שותפים לה שני היצחקים: שמיר ז”ל ורבין ז”ל.
התרעות פיקוד העורף