רק לפני חודש הם עוד היו שם. רחוקים מהעין, אבל קרובים אל הלב, ועדיין מעונים ואומללים בשבי חמאס. רק לפני חודש עוד התחננו בני משפחות חטופים להשיבם סוף־סוף הביתה. התעקשו בנחישות מופלאה לדמיין את תמונת אהוביהם כאן, עטופים באור ובאהבה, וביקשו מאיתנו לדמיין איתם ולא להרפות מהתקווה.
בשבועיים האחרונים נדמה היה שהמציאות עולה על כל דמיון. פתאום הם כאן, ואנחנו זוכים לראות את אלון אהל מחייך את חיוכו שובה הלב ומנגן בווירטואוזיות עם הקאסט של “ארץ נהדרת”; את אלי שרעבי צועד על המסלול בשבוע האופנה, מחייך גם הוא את חיוכו שמרטיט לבבות, כשלצידו בת זוג חדשה; את אליה כהן מציע נישואים לבת זוגו זיו עבוד בחיוך רחב.
“החיים חזקים מהכל”, אומרת הקלישאה, ולפעמים היא צודקת. והלב מתרחב עם כל סרטון כזה, עם כל תמונה של רום ברסלבסקי מתבונן בשמיים שחיכה כל כך לראות, של אביתר דוד מתרגש למראה ההמונים שציפו לו בשובו הביתה, של השניצל והפירה שהכינה ויקי כהן לבנה נמרוד. סוף־סוף.
הלב מתרחב והנפש מתקשה להכיל את הדיסוננס העצום שבין תמונות הניצחון הללו, ניצחון הרוח והתקווה, ובין הכאב המייסר, המתמשך, האיום, שהוא עדיין מנת חלקן של משפחות החטופים החללים שבניהן לא הושבו עד כה מעזה. גודל השמחה על חזרתם של החטופים החיים כגודל הצער על העיכוב בהחזרתם של החטופים החללים. על הסיוט הזה, העשוי מחומרים של חוסר ודאות וציפייה והמתנה דרוכה ואכזבה וחוזר חלילה.
הרצון הזה שיהיו כאן, שיובאו לקבורה ראויה באדמת הארץ, שיהיו קרובים לאוהביהם, אינו רק עניין דתי או רוחני. הרצון הזה נובע מהצורך הרגשי האקוטי, העמוק, המתחייב, לסגור את המעגל ולהתחיל, אומנם בלעדיו, את החיים שאחרי.
הכאב, אומרות משפחות חטופים חללים שהוחזרו, לא נעלם. הוא משתנה. הוא חזק ויומיומי, אבל לפחות יש בו ודאות, ויש בו אפשרות להתאבל ממש, ומתוך כך להמשיך הלאה. בלעדיו, אבל כשהוא לידם.
אסור לוותר על החטופים החללים שעדיין שם, אסור לשכוח אותם. כדי שגם המשפחות שלהם יוכלו להרפות מהמאבק, להתאבל, להתחיל בתהליך הריפוי. כדי שגם הן יזכו סוף־סוף בקצת שקט. מאחורי החיוכים המרגשים של אלון ושל אלי עומדת הבקשה הזאת בדיוק: הצלתם אותנו, תחזירו גם אותם.
התרעות פיקוד העורף