את כל ההזדמנויות לחשוב כמעצמה אזורית, ולא כקהילת סמך, לנצח ולשנות את כל המציאות במרחב הים־תיכוני, דאגה ממשלת הימין למסמס. ב־7 באוקטובר ניתן היה לנצח בקלות ובמהירות על ידי מצור אפקטיבי – לא מים, לא סולר, לא חשמל ואוויר במנהרות – מי שרוצה לנשום ולשתות כוס מים, שיצא עם חטוף. אך נתניהו בחר להיכנס לשלושה שבועות של דיוני מסמוס בשאלה מהי מטרת המלחמה.
וההזדמנות האחרונה שהוחמצה היא המתקפה המופלאה באיראן, שאילו רצינו, יכולה הייתה לחסל בהפתעה גם את חמינאי וראשי משטרו. היא יכולה הייתה לחסל בקלות את יכולת הפקת הנפט ושינועו, להפיל את החשמל ולהוביל לכאוס ולרעב באיראן .כלומר, יכולה הייתה להביא להפלת המשטר האיראני.
במקום זאת בחרה ממשלת הימין על מלא למשוך בכל מחיר את האמריקאים אל האירוע, לתת לטראמפ את זר הניצחון, להותיר את שלטון האייתולות על כנו ולהפוך גם את מבצע "עם כלביא" ללא יותר מעוד סבב בזירה חדשה – איראן.
מפתחות הביטחון שנמסרו לזרים כבר לא יהיו בידינו, והמוטיבציה של "ידידינו" לשמור עלינו לא תהיה גדולה מזו של הטייסים האמריקאים והבריטים, שהקפידו מאוד שלא להפציץ את מסילות הרכבת המובילות לאושוויץ. האתגר האמיתי אינו ממשלת ימין על מלא, אלא מנהיגות יהודית עם זהות על מלא. הפתרון נעוץ ביצירת ברית לאומית־אמונית חזקה שתוכל להכתיב את הטון בממשלה הבאה ואולי אף להרכיב את הממשלה. ממשלה שתזכור שזו ארצנו, ושישראל היא ביתו של העם היהודי.
התרעות פיקוד העורף