אם יש קונצנזוס פוליטי ציבורי בישראל הרי הוא נוגע לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מבחינת השמאל הוא המפתח שאפשר בלחץ המדיני שהפעיל את סיום המלחמה והשבת החטופים. מבחינת הימין הוא הנשיא המיטיב ביותר עם ישראל, ודאי בהשוואה לקודמו או לסגנית קודמו, אשר אפשר לישראל לסיים את המלחמה בהבטחה לא רק להשבת חטופיה אלא גם למימוש שאר מטרות המלחמה, בכללם פירוק חמא"ס מנשקו ודה-מיליטריזציה של רצועת עזה.
תועפות החיבה שהעטיר נשיא ארה"ב על ישראל ומנהיגיה במהלך ביקורו האחרון בירושלים עדיין מותירים את רישומם על ישראל כמו שובל של בושם שעדיין נוכח במרחב, אבל הרושם הוא כי אלה אינם מספרים את הסיפור האמיתי הנוגע לתמונת המציאות האסטרטגית, כולל זו הנוגעת לתפקיד האמריקני באזור והשלכותיו העתידיות על מדינת ישראל.
ארה"ב של טראמפ הרפובליקני היא ללא ספק משענת מבחינתה של ישראל. תקיפת המתקן הגרעיני בפורדו, שחרור אמברגו הנשק על ישראל, ההתייצבות לצידה באו"ם ומול ארגונים אנטישמיים בינלאומיים כמו בית הדין בהאג ועוד הם כולם ביטויים חיובים לדיאלוג הישראלי אמריקני. אולם, אין להתבלבל בקריאת המציאות. גם אם יש נקודות ממשק וחיבור בין ישראל לבין ארה"ב של טראמפ שמסייעות לישראל במערכה שמתנהלת למעלה משנתיים, הרי שתי הישויות הללו מייצגות שתי תפיסות עולם שונות ביחס למציאות.
ישראל שניעורה מהקונספציה של 'השלום הכלכלי' אך ורק ב-7 אוקטובר התיצבה לאורך המלחמה המתמשכת כנציגה המובהקת של 'בלוק' עצמאי ויחידני המבקש לקדם את המאבק למען המוסר והצדק העולמי. זהו צדק המכיר בנוכחות הטוב והרע וחותר לסלק את הרלטיביזם הפוסט מודרני שהפך ישויות אידיאולוגיות כמו קטר למעין חסידי אומות עולם רודפי שלום, ולהוביל להכרעה מוחלטת של הרוע, בבחינת "זכור את אשר עשה לך עמלק. " לעומתה, ארה"ב של טראמפ התחברה לתפיסה תועלתנית. בבסיסה עומדת החתירה להשבת אמריקה לגדולתה ובתרגום קונקרטי מדובר בהעשרת [מלשון עושר] אמריקה.
לצורך כך זקוקה אמריקה לגמד את המתחרה הכלכלית שלה, קרי - סין, גם באמצעות פירוק 'הבלוק' הדכאני והרצחני שהוציא תחת חלציו את איראן, חמא"ס וחיזבאללה שהם בשרו מבשרו הרעיוני. כאן מונחת נקודת המפגש האינטרסנטית בין ישראל [מובילת הבלוק המוסרי] וארה"ב [מובילת הבלוק התועלתני).
איראן ושכמותה מאיימת על החזון הכלכלי ובעבור כך ארה"ב מוכנה לאפשר לישראל מרחב פעולה מסוים נגד 'הבלוק' הרצחני-דכאני, אבל מבלי לאפשר לה להשלים את המלאכה עד תום כפי שדורש הצדק המוסרי העולמי של הכחדת הרוע. מבחינה זו ישראל הופכת אט אט לכלי במשחק השחמט העולמי שמנהלים האמריקנים כחלק ממלחמת העולם השלישית שמתנהלת על הגלובוס בין 'הבלוקים' השונים.
זהו כלי שניתן להפעיל אותו במקרים מסוימים שעולים בקנה אחד עם האינטרס התועלתני אבל גם ניתן לרסן אותו כאשר נדרש מבחינת הממשל האמריקני להגן על מפעל העושר האמריקני. המציאות הזו מהדהדת את ספרו המצויין של הסופר האמריקני פיליפ רות שיצא לאור בשנת 2004, "הקנוניה נגד אמריקה".
הספר מתאר תרחיש מדומיין שלפיו בשנת 1940 בשעה שבריטניה נאבקת בגרמניה הנאצית, נבחר לנשיא ארה"ב צ'ארלס לינדברג שמאמץ גישה בדלנית ואנטי מלחמתית במסגרתה הוא אף נכון לקשרים עם גרמניה הנאצית ולנקיטת מדיניות אנטי יהודית ואנטישמית ב-ארה"ב של אמריקה.
הספר נוטה כמובן להרחיק לכת בתיאור התרחיש, אבל הוא מרתק דווקא מכיוון שהוא מאפשר להתבונן על האופן שבו הדרך לגן העדן המדומיין של מניעת מלחמה והסתכלות אגוצנטרית לאומית מובילה לנתיב איום של רשע ואנטי מוסריות, כולל לנכונות לפשרות עם השטן ובעלי בריתו.
אמריקה של היום איננה כמובן אמריקה שמתאר פיליפ רות בספרו, אבל ניתן לזהות בה חומרי גלם הדומים לחלק מהתיאורים של רות. באמריקה של היום מתקיימים יסודותיה של תפיסה אגוצנטרית הרואה לנכון לעשות לביתה שלה, בעיקר במונחים כלכליים, ולצורך כך לקדם סדר יום עולמי המשרת את התכלית הזו.
כאמור זהו סדר יום תועלתני שמצד אחד מייצר נקודות ממשק עם האינטרס הישראלי אבל מצד שני נפרד ממנה במובנים רבים. את הנפרדות הזו ניתן לזהות בלא שום קושי סביב נקודות חוסר ההסכמה בין שני הגורמים.
כך, מבחינת האמריקנים המלחמה בעזה הסתיימה מה שאינו מאפשר כמעט בשום מצב לישראל לחדש את הלחימה נגד חמא"ס ומה גם שמאפשר לה לשחק ולמשוך זמן ביישום העסקה ולהתייצב בעתיד כגורם שעדיין מגלה נוכחות של קבע (גם אם מאחורי הקלעים) ברצועה.
יותר מכך, הדבר נכון גם לגבי "כיפת השלום" שפרסה ארה"ב של טראמפ על כל אפשרות אחרת לפעולה צבאית ישראלית נגד שרידיהם הבולטים של 'בלוק' הרוצחים האזורי, כלומר נגד איראן [ארה"ב מבהירה כי תם פרק הגרעין של טהראן ומכאן שאין צורך במהלומה ישראלית נוספת] וגם נגד חיזבאללה [שליחי הממשל מזיעים קשה כדי לייצר את הבלתי אפשרי, כלומר פירוק הנשק של ארגון הטרור].
גם מול הסורים של ג'ולאני שעובר תהליך של ניקוי מואץ בחסות הממשל האמריקני מסתמנת בעייתיות לישראל כאשר עומד להיכפות עליה סוג של הסדר ביטחוני שעלול לשמש שלב ראשון בדרך לנסיגה עתידית מוחלטת מהגולן הסורי.
בהקשר הזה, דומה כי האמריקנים הורידו את הגרזן גם על אפשרות סיפוח חלקים מיהודה ושומרון ומחזירים את השאלה הפלסטינית שהופכת לסוג של מנוף אמריקני בתשלום ישראלי כדי לרתום את הסעודים לאדריכלות האמריקנית. ברקע, מבצבצים גם הקטרים והתורכים כגורמי כוח שממשל טראמפ נחוף לא רק לחמש אום אלא גם לדחוף אותם כשותפים לרצועת עזה, חרף הסיכון שהם מהווה על ישראל ברמת הביטחון הלאומי.
מבחינה זו, החיבוק האמריקני שניתן לישראל באמצעות לא מעט טקסים והרבה אווירה טובה ומחויכת מטשטש את האמת האסטרטגית המורכבת והבעייתית שבפניה עומדת ישראל. זו אמנם ניצחה בחלק גדול מקרבות המלחמה הגדולה אבל כרגע ניצחונותיה הופכים מטבע שעובר לסוחר האמריקני שמבצע הפיכות במעמדה ובמצבה האסטרטגי לעתיד לבוא. בקיצור – חיבוק דב.
התהליך הזה מתחולל כאשר בארה"ב של אמריקה נוכחת לא רק הגישה התועלתנית של הרפובליקנים, אלא זו הפרוגרסיבית של הדמוקרטים. ערב הבחירות לעיריית ניו יורק שתסתיימנה בניצחון סוחף של ממדאני -ייצוג מובהק של המחנה הפרוגרסיבי וייצוג מובהק של תפיסות הקיצון שבאות מהמזרח הרצחני והדכאני באמצעות עטיפה "נאורה", מתחדד עוד יותר מצב בידודה של ישראל לנוכח שתי מגמות העל של הפוליטיקה האמריקנית.
מדובר מגמת התועלתנות והאגוצנטריות של הרפובליקנים ובמגמת הפרוגרסיביות והאוניברסליזם האנטי מוסרי של הדמוקרטים. ביידן ייצג גוון מעודן של הפרוגרס המעודן וטראמפ מייצג גוון מעודן של התועלתנות. ברם, מאחוריהם ניצבים ונדחפים לקדמת הבימה הן הבדלנים המטורללים של הרפובליקנים והן הפרוגרסיביים הקטלניים של הדמוקרטיים.
אלה הם פני העתיד ובמציאות הזו המילים הגבוהות של "ידידות אסטרטגית" ושאר סופרלטיבים אינם צריכים לעוור ישראל ביחס לראיית מגמות האמת שמגדירות לא רק את ההווה את יגדירו לשנים הבאות את העתיד. בתוך העולם הזה שבו הבידוד הישראלי במובן הרעיוני ובמובן המדיני יהפוך משמעותי יותר תמשיך להתחולל וביתר שאת מלחמת הקיום היהודית-ציונית. שום דבר באמת לא נגמר. זו רק ההתחלה.
התרעות פיקוד העורף