כשצ'ק הפיצויים בכיסי עם עזיבתי את “מוניטין" בנובמבר 1987, אחרי חמש שנות עריכה, נסעתי ל"פלאפון" של מוטורולה. באקט נדיב שאפיין אותו, התעקש המו"ל חיים בר־און שאשמור אצלי את הדודג' דארט 1976 שנתן לי. אחרי חמש שנות עבודה קשה הרגשתי שמגיעה לי מתנה.
מה היה יותר מסעיר, יהיר וסממן מעמדי, מטלפון במכונית. גם עבודה לא הייתה לי; קיוויתי שיהיה קל יותר להשיג אותי. “פלאפון" היה רק אחד, והוא הותקן במכונית ונותר מחובר אליה. למי שזוכר את הימים שבהם ישבנו מאחורי ההגה שעה ארוכה אחרי שהגענו למחוז חפצנו ופטפטנו.
אני ודאי לא מדייק, אבל המכשיר הסקסי להפליא עם השפופרת שננעלה בלחיצה והאנטנה הזקורה מהשמשה האחורית, עלה צפונית מ־3,000 שקלים; גם ממרחק הזמן, הקדמה הטכנולוגית והניידים החדשים שעושים הכל ויותר מדי, היה ה"פלאפון" הראשון, אותה אנדרטה יצוקה מימין לרגלי הנהג, אחד הרגעים הנדירים האלה שבהם אתה מבין שהעולם נמצא בתנועה מתמדת קדימה; או שאתה מדביק אותו או לא.
זה היה מסעיר בערך כמו נגן הדיסקים הנייד החדש של סוני, אולי קצת יותר; עובדה שאף אחד לא התבייש לומר “פלאפון", שנשמעת היום ארכאית ומשהו שרק קשישים (כמוני) אומרים.
לקח קצת זמן להתרגל, אבל החיוג הראשון הביתה (בדרך הביתה) מדרך השלום, היה בלתי נשכח, בעיקר משום שפלא הבריאה החדש עבד. איכות השמע הייתה טובה, גם מהרמקול ומהדיבורית; השיחות נקטעו לעיתים וחלפו דקתיים עד שהבנת שאתה מדבר לעצמך; אבל הכעס על הפגמים הטכנולוגיים הטרומיים היה מתון.
גם כשהשיחה “נפלה", לא חבטנו את השפופרת על ההגה. זה היה חדש מדי, גדול מהחיים ואינסטרומנטלי בעיצוב ההווה והעתיד שלנו. אלה היו ימים אחרים. לא הייתי זקוק לתירוץ פרקטי טובל באפולוגטיקה להסביר לזולת מדוע קניתי פלאפון. הרווחתי אותו ביושר ובעבודה קשה.
להיות חופשי לחלוטין ממורשת קרקוב אי אפשר, ולכן ניסחתי את התובנות הבאות: הייתי אב לשלושה, לא הילדים הבריאים ביותר בקריית אונו, והרעיון שניתן יהיה להשיג אותי בכל עת (במידה שאסתגל לחיים בלי לצאת מהמכונית) כדי להזעיק אותי לחדר מיון, היה מועיל. גם הרעיון לנצל זמן נהיגה ופקקים לשיחות שהורידו מנפח הברברת בבית, נשמע מפתה.
לא פחות חשוב, היינו שלושה חברים עם תאוות קולינריות תואמות, והתעקשנו לחבור בדרכנו ל"אוקיינוס" למשל, בהחלטה של רגע, בתחנת דלק ולעלות לירושלים במכונית אחת. אלה היו תיאומים לא קלים, דרך אנשי קשר, והצורך להיות זמין - מילה שלקח לי זמן רב להתרגל אליה - היה קריטי.
לא מוכן לחתום על זה, אבל נדמה לי שההזמנה לכתוב ב"חדשות" תפסה אותי במכונית. אומר זאת אחרת: את הביקורת על ההופעה של אריק קלפטון בבריכת הסולטן בירושלים, דקות לפני הדד־ליין, הכתבתי מהמכונית בלי טקסט כתוב כאשר יללות “ליילה" עדיין הדהדו בין הסלעים.
חשוב להבהיר שבחוגים רבים אני נחשב מישהו שאין טעם לבזבז עליו שיחת טלפון. אני, כך אומרים לי, מהמיזנתרופים הספונים במוחם, אינם קשובים להמיית העולם, לא מסוגל לתחזק קשר אישי, וודאי לא טלפוני, עם קרובים וחברים מדרגה ראשונה, ומנעד הקול הטבעי שלי נע בין אומלל לקטטוני. הבחירה המיידית שלי כנושא לשיחה היא עליבות החיים וההתנכלות לי ולכל מעשיי, ומיד אחרי הפתיח הרפואי־פרמקולוגי אני נמוג כמי שדורכים לו על צינורית האינפוזיה.
ללא קשר למכשיר עצמו או לדור החדש שאייפון פיתו אותך לקנות, כי מה הם חייך ללא מצלמה מקצועית ומכשיר שגם קוצץ ירקות, היו שיחות שעשו לי את היום. מה שקרה הוא - והנה קצה טענתי המקדמית למכשיר שמסוכן בעיניי יותר מהתפרצות של אבולה - שהיו לי חברים שהיה תענוג לדבר איתם. כולם אינם.
לא היו אלגוריתמים שטניים שצרו עליי כמו שבט הסו על גנרל קסטר ואנשיו בטבח בליטל ביג הורן. לא הרכיבו פרופילים של טעמי התרבותי, האופנתי והאלקטרוני, ולא חששתי שהמכשיר מנסה להשמיד אותי או לעשות לי לובוטומיה.
אין לי כוונה להביע געגוע לטלפון החוגה האפור של טלרד, אף שלמכשיר הלחצנים אני מתגעגע. כאשר הטלפון צלצל, היו על הקו אנשים חיים ולא בוטים שנשמעו כמו אנשים עם סרטן גרון. לא המתנתי שעות בהאזנה ל"נערה מאיפנימה" בגרסת מעליות. השיחות לא נקטעו ללא שוב ולא התבקשתי אחרי כל שירות אלמנטרי לענות על שאלון ולתת ציונים לפקיד שלא הבין אותי ולא הצליח לעזור לי.
אני חושש שאנחנו בעיצומו של עידן שבו עיקר הקומוניקציה אמור להפוך אותנו לאנשים רעים ולהדיח אותנו לקצה העקר, המטומטם והבהמי של החיים. כל לחיצה לא זהירה בניידים החדשים, שהם למעשה יצורים אוטונומיים הזקוקים לנו בעיקר כדי להטעין אותם, יכולה לקנות בטעות מרצדס שלא נדע שאנחנו בעליה עד התשלום הראשון.
אני מכיר מישהו שהרינגטון שלו הוא “Sweet Home Alabama". כל פעם שהטלפון שלו מצלצל, אני נזכר בבאסה שלא נשאר אף חבר חי מההרכב המקורי של לינרד סקינרד. לטלפון שלו יש פושים שנשמעים כמו שריקות זאב של ערסים בגוונים שונים; הפושים מייצגים את כל הנציגים הנחשבים של התקשורת, בעיקר מישראל, כולל פליטי “לאצטע נייס" ו"אויקלט".
כמות החדשות הנכנסת בשורות דקות ומעצבנות, גדולה יותר מהטלקסים שהיו מגיעים ביממה למערכת עיתון. כמות הוואטסאפים היומית היא פסיכוטית. כל הוזלה בחנות אופנה, כל סייל, כל שבת שחורה ושישי ורוד, משחקי מילים להסיג את הדמנציה ובעיקר התופת הדיגיטלית הזאת מפייסבוק דרך טוויטר (X), אינסטגרם, Threads (מה, אין לך? לא, אין לי). זאת אינה נוכחות תמימה בחייו של הזולת, אלא מפגן אלימות הממרפק לעצמו מקום בחיינו ותופח בתוכנו כמו בצק.
מטוויטר ברחתי עם 9,000 עוקבים, כאשר הבנתי שני דברים: בניגוד לעמדתי העקרונית בחיים - מעולם לא נכחתי בבכורה של סרט שלי או בהשקת ספר - הפכתי לזונה של לייקים שאישרו את קיומי; והידרדרתי בעל כורחי לווכחנות מילולית אלימה שהלכה והסלימה; לא יכולתי לשאת את הרוע, הזדון והטיפשות. העבירו אותי על דעתי קביעות מופרכות בתחומים שהבנתי בהם.
רציתי להטביע את מתנגדי החיסונים בחבית של חיידקי קורונה. רציתי לקחת לירח את אלה שטענו שסטנלי קובריק צילם את הנחיתה באולפן בהוליווד. בלי שמות, יש גיבורי רשת שלא הייתי מהסס להתנקש בהם.
מכיוון שהייתי מכור, אני יודע דבר או שניים על התמכרות. בהגדרתה המחמירה ביותר, התמכרות היא משהו שאינך יכול בלעדיו. אני מכיר אנשים שאינם יכולים לתפקד בלי הטלפון הנייד שלהם (מעתה "הטלפון"; "הנייד" זאת מכבסת מילים, עפר שזורים על קבר אחים).
הוא צומח מזרועם כמו כף יד נוספת; כמו פרוטזה דיגיטלית רועשת. קשה להיות עד להתקף פאניקה של מי שאינם מוצאים - לרוב לרגע אחד - את מהות קיומם הסלולרית. “תעשה טובה ותתקשר אליי", הם אומרים, בתקווה שהיכן שהוא במרחק שמיעה יתנגן “Sweet Home Alabama".
תחושת ההקלה אינה שונה מהרגע שבו נמהל הסם בדם. הכל טוב בעולם. עבור מי שהטעינו את כל עולמם, כל המידע החיוני החשוב, מספרי טלפון, וואטסאפ, פגישות, אפליקציות קיומיות כמו קופת חולים ותוצאות בדיקות חשובות, חברת הטלפון, הבנק, רופאים, משפחה, אתרי קניות הכרחיות ומיותרות, ווייז עם קריינית התעבורה עם הקול המעצבן וההגשה הפלגמטית, כל המידע שהוא חייהם ורק הם לבדם יודעים אם יש למטען הכאב הזה גיבוי בענן מסתורי או לא. אלה הם מי שלהערכתי ייאלצו להתאשפז בתוך יממה או שתיים ללא הטלפון ובדרך יהיו מסוכנים לעצמם ולסובבים אותם.
אני מבין את הקנוניה הזדונית שנרקמה סביבנו; אבל אינני מבין כיצד אזרחים ערניים, ברבע הראשון של המאה ה־21, שכולה מרמה, גניבה, מוות, מלחמות וניצחון הדיקטטורה על הדמוקרטיה, מוכנים להפקיד את עצמם בידי אלגוריתמים זדוניים שביום פקודה יידעו כיצד לאסור אותנו בבתינו מכיוון שאמזון ודומותיה הם חלק אינטגרלי מהקנוניה הזאת.
כל מה שעולה לאוויר, נשאר באוויר. גם כאשר ממליצים לך למחוק את עקבותיך האלקטרוניות משקרים לך. בונקרים החפורים בהרים יודעים את מצבה האמיתי של הערמונית שלך וכמה סמ"ק שתן נתת ביממה האחרונה.
נניח שאני צודק והפסדנו בקרב על צנעת הפרט שלנו. מדוע מיהרנו לוותר על הקשר הבינאישי בינינו? מדוע אנחנו מניחים לשנינויות וואטסאפ מיותרות להחליף את האנשים החיים הנמצאים לצידנו ומשוועים למגע אנושי?
כיצד הפך הקולגה בצידו השני של הקו לחשוב יותר ממי שאיתו אנחנו אוכלים ארוחת בוקר? לא היה לי קייס אלמלא ראיתי, פעמים רבות מדי, זוגות נורמטיביים לכאורה חולקים שולחן במסעדה, כל אחד מהם שקוע עד חלציו בטלפון שלו, והם עולצים, שלא לומר גועים בצחוק, מהמתרחש על המסך הקטן והמסמא עד כדי כך שהמזלג מחמיץ את פיהם? האם הם מדברים זה עם זה? אינני יודע. פעם בכמה זמן הם שמים את הטלפון תחת אפו של בן הזוג, כנראה כדי לחלוק איתו את הוויץ האחרון.
אני דינוזאור של פרינט ומתגעגע לנייר עיתון. האפיק הזה נשרף ברובו. מה שהיה יפה בו בעיניי, שקראת בו פעם ביום. כמובן שיכולת להתעדכן ברדיו ובטלוויזיה אם העיתון היה איטי מדי ולא מעודכן. אבל בעידן פוליטי וקיומי כה מעוות, מטורלל ומוצף בדיות, הבלים ושקרים, אני מסרב להיות חשוף לנכלוליה הצפופים של ממשלת ישראל, כשם שאני מסרב להפנים בזמן אמת כל נפיחה מאחוריו הדשנים של טראמפ.
הטלפון הפך את החיים לביוב פתוח. אני מתקשה להבין מי רוצה לחיות בג'ורה. הדעת נותנת שאם נתניהו וממשלתו ייפלו או יכריזו על בחירות, אדע על כך בתוך דקות גם בלי להיות האדם הצומח מהטלפון. בעיקר אינני זוכר את הפעם האחרונה שהטלפון עדכן אותי בדבר מה אופטימי, משעשע באמת, אנושי, מלא תקווה וראוי להשקעה מזמני ההולך ומתקצר. יכול להיות שזה היה מרגיש אחרת אילו הייתי צעיר. אבל אני לא.
כל זה היה נכון ומזעזע לפני פלישתם של קלגסי ה־AI והסרטונים הסהרוריים והשקריים שהם מפיקים בכמויות לא סבירות. הז'אנר המגונה של סרטי אסונות; מפולות הרים, ספינות הורסות נמלים, גשרים קורסים על אנשים ואישה שמנה קופצת לבריכה וגורמת לצונאמי.
נניח שהאינטליגנציה הנמוגה שלי עדיין משרתת אותי ואני מבחין בין אמת ופייק. למה זה מגיע לי? התיעוד שובר הלב של בוב דילן בוכה בהזדמנויות רבות מדי? ההכרזה על מסע ההופעות האחרון בהחלט, תמיד ייקרא “The Last Ride", שבו יחברו דילן, נלסון, הרולינג סטונס והגרייטפול דד, למסע הופעות אחרון טרם שימותו, כנראה חבוקים.
האמת היא שלא נותרו רבים שרוצים לספר לי משהו אישי. כפי שציינתי, חבריי הטובים היו מבוגרים ממני וכולם מתו צעירים. את החור הזה, שלא תמיד היה מלא דבש, לא השכלתי למלא. נותרו לי קולגות שאינם חייבים לי דבר; הם לא חושבים דווקא עליי כשהם קמים בבוקר. הם אלה שכתבו לי על צאת ספרי החדש רפליקות מפוהקות כמו “מזל טוב" ו"תתחדש".
הם לא בעבעו אינטימיות ועניין. כמובן שאני גומל להם באותה מטבע. זאת חובתי לומר שאישית אין לי מה לחפש בטלפון. גם משום שדי לי מהקללות על נתניהו, הדיווחים הצפופים על מעללי מיקי זוהר והקרב נגד החרדים. לא הרחקתי לקצה השני של העולם כדי להישאר בישראל.
כשאני רואה מי שאינם יכולים להניח את טלפון מידיהם וחוששים לבדוק כמה שעות הם השחיתו עליו ביממה האחרונה, אני מתגעגע לשתי קופסאות הפח המחוברות בחוט שנהגנו לשוחח דרכן. בעצם חזרנו להתחלה. קופסת פח חדשה מלאה תולעים ומקקים החודרים למוח דרך האוזן.
האם אני מתגעגע לשיחה טובה עם חבר קרוב? כל שעה וכל יום.
התרעות פיקוד העורף