חיים במקטעים | מרסל מוסרי

כשארזתי את הארגז האחרון, זה שאף פעם לא מפרקים כי הוא מלא בפיצ'פקעס כמו שעונים שנדמו, כבלים לראוטרים, עשרות אגורות וכמה חשבוניות שטרם הגשתי לרואה החשבון, חשבתי על סרגיי הבחור הגבוה מחברת ההובלה. תהיתי לעצמי אם מחרתיים בין 12:00 ל־14:00 (בשונה מאחרים המתהדרים בדייקנות, הוא באמת סובייטי), כשיגיע עם משאיתו ועובדיו ויעמיס את תכולת הדירה היפה בחריש אל עבר דירה שיפה גם היא, אם כי מחירה כפול, ברחובות, יעז וישאל אותי למה אני שוב עוברת.

שלוש פעמים השתמשתי בשירותיו, הפעם הראשונה הייתה כשעברתי עם מי שהיה בעלי מבת ים לראשון לציון, הייתי אז בחודש השמיני להריון, ובעלי ההוא בדיוק פתח עסק, כך שאת כל ענייני האריזות, ההובלה ומה שאחרי עשיתי לבד, אפילו את הטיפים למובילים נתתי לבד והכנתי להם קפה שחור בדיוק במידה הנכונה.

הפעם השנייה הייתה שלוש שנים אחרי גירושיי, מאותו הבית - אל חריש. אמי התחננה שאגיע לגור קרוב למשפחה, להתנתק קצת, להתחזק, להחלים. ובאמת התחזקתי, החלמתי, הורדתי את הרגל מהגז, גם בתחום הקריירה לא עשיתי יותר מדי, כתבתי המון אבל לא פרסמתי, התשואות והכסף לא עניינו אותי. רציתי שקט, טסתי עם גפן לחודשיים בתאילנד, אכלתי אוכל של אמא, ושלושה חודשים אחרי שהגעתי, בדיוק כשחשבתי שהכל מסתדר, היא נפטרה.

אומנם עדיין גרתי קרוב מאוד לאחותי, האחיינים שלי מילאו לי ולגפן את הבית, בכל צהריים, כשכולם שבים מבית הספר והגנים הם מניחים את התיקים ומתיישבים ליד השולחן, תמיד יש אוכל מבושל, ותמיד יש קרמבו לקינוח או מינימום ארטיק טעים. אבל המרחק עשה את שלו, אין לי באמת עזרה, גם פה אני משלמת לבייביסיטר, והמנוחה התחילה לשעמם אותי.

שמתי לב שאני מחכה לפגישות שלי בתל אביב או לסדנאות הכתיבה שלי בהרצליה, רק כדי לפגוש יותר אנשים, לשבת בבית קפה ראוי ולכתוב וללכת עם גפן להצגות, לים או לכל אטרקציה שלא דורשת שעתיים נסיעה לכל כיוון.

ראיתי המון דירות במרכז. לא בא לי להתייפייף, נגעלתי. בעלי הדירה הופכים קמצנים יותר ויותר, דורשים מחירים אסטרונומיים על בתים מתפרקים, עם רצפות שבורות שלא אתפלא אם תחתיהן יש סליק מתקופת המנדט או באר מהתקופה הקודמת. כמעט ויתרתי, עד שעברה לגור מעליי משפחה חרדית עם שישה ילדים שרצים ודופקים לי על התקרה מ־6:00 ועד 22:00. ומה קורה בלילה, כשהם נרדמים? האמא מתחילה לנקות את הבית ומזיזה רהיטים עד חצות.

ניסיתי לשוחח בכל דרך אפשרית, להיות נחמדה, לקנות צעצועים ולהניח להם ליד הדלת, ניסיתי גם בגישה יותר תוקפנית, אבל כנראה שחוקי הדת תקפים במשפחה הספציפית הזו רק למראית עין. משפחות חרדיות אחרות בבניין שונות בתכלית, אבל צריך מזל, פה הוא לא שיחק לי. בסוף מצאתי דירה ברחובות, מול פארק המדע, יש לי חברים קרובים, בתי קפה שאני אוהבת, אבא של גפן נמצא לא רחוק מאיתנו, ואני מניחה שיהיה בסדר.

אף פעם לא העברתי את גפן גן, אני לא רוצה שהבת שלי תנדוד, שם נישאר ונראה לי שלא נזוז. כל כך טוב לה בגן הזה בחריש, שהיא הזילה דמעות חמות כאלו, של כאב, ואמרה לי “אפשר להישאר?". קניתי הפתעות לכל הילדים בגן שלה, גם חטיפים טעימים שתחלק, וכתבתי סיפור קצר על ילדה בשם גפן ועל מנש, הכלב שלה, שמחפשים יחד דירה.

בבוקר האתמול הגעתי אל הגן, סיפרתי להם את הסיפור, גפן זרחה, הילדים צחקו, הגננות והסייעות בכו, ולבסוף גפן חיבקה אותי. “נהיה קצת ברחובות, אם יהיה לך רע, נחזור, אני נשבעת, בסדר?", שאלתי אותה. “בסדר, אמא", היא הסכימה. לכם אני כותבת שלא הבטחתי לשווא, היא האוויר שלי, המטרה היחידה בעלת המשמעות בעולם הזה, והיא גם כל כך טובה, באמת. מה שיגרום לה לחייך, יגרום גם לי.

כאמור, מחרתיים תהיה הפעם השלישית שבה אפגוש את סרגיי. מצחיק שאת ציר הזמן של חיי מלווה מוביל שהמילים היחידות שהחלפתי איתו הן אם אני צריכה לשלם תוספת על מדיח שלא כתבתי ברשימה הראשונית או כמה סוכר לשים להם בקפה, ספוילר: הם שותים בלי סוכר. מעניין אם מחרתיים ישאל אותי “איך את שוב עוברת?", או שאולי יפרגן ויגיד לי שגם אמא שלו גידלה אותו לבד ואני לביאה, או שלא יגיד כלום, אבל כהרגלו בקודש, יתלה, יבריג ויסדר קצת יותר מבדרך כלל, כי אני אישה עם ילדה, והוא גבר כזה שערכיו לא נשארים בבית כשהוא יוצא לעבודה.

אולי עוד מוקדם להגיד, אבל נדמה שכולנו חיינו במערבולת איומה, ועכשיו העשן מתחיל להתפזר וכל אחד מנסה למצוא את המסלול חזרה לביתו, אם קיים אחד כזה ואם הוא עדיין עומד. מיותר לציין שאני לא כותבת רק על בית פיזי, נכון? בשבוע שעבר פגשתי מכרה שלי שלפני חמש שנים עשתה רילוקיישן לספרד, היא הגיעה לשבוע לבקר את המשפחה שלה.

בארוחת הערב, אמרה לי שתל אביב עצובה, שהיא לא מזהה את האנשים ההולכים ברחוב, שכולם הרבה יותר לחוצים, יותר עצובים והכל קודר. היה בזה משהו די מנותק, כי לא באמת חווית איתנו את השנתיים האחרונות, את מגיעה אחרי ורואה את הפצועים בצד הדרך, אני בוחרת לראות את אלו העודרים את האדמה, מערבבים את הטיח ומבקשים תקומה.

נדמה כי אנחנו פצועים אבל מחושלים כל כך, עד ששום דבר לא מרתיע. מה שפעם נראה טרגי, עולה הרבה כסף או מפחיד, נחשב עכשיו ליתוש מציק באוזן שאפשר להכניע ברגע. איך אמרו פעם זקני העם: “שאלו יהיו הצרות שלנו".

ואולי זו אחת מנקודות החוזק שעוזרות לי לצלוח את כל זה, לראות את הטוב ולהאמין באמונה (כמעט שלמה, כי אני תמיד משאירה מקום לספק) שהפעם הבאה שאפגוש את סרגיי הנאה תהיה כשארכוש דירה משלי.