סילבן אדמס הציל את סורוקה - אבל עתיד הנגב תלוי בממשלה | ד"ר אסתר לוצאטו

תושבי הנגב אסירי תודה לסטיבן אדמס על תרומתו הגדולה והנדיבה לנגב - לאוניברסיטת בן-גוריון ולבית החולים סורוקה - שמזכירה לכולנו את חשיבות המאמץ למימוש הפוטנציאל החברתי והכלכלי של הפריפריה הישראלית

ד"ר אסתר לוצאטו צילום: עדי מילר
הרס כבד בבית החולים סורוקה | צילום: שימוש לפי סעיף 27א'

הכתבה נכתבה בשיתוף ד"ר אסתר לוצאטו

בשם תושבי הנגב כולם, ובשם קהילת אנשי העשייה, המחקר, הרפואה והיזמות שפועלים כאן מידי יום, אני רוצה לפתוח בתודה ענקית לאיש העסקים והפילנתרופ סטיבן אדמס, האיש שבלב שלם ונדיב החליט להעניק תרומה נדירה למרכז הרפואי סורוקה, בסך 100 מיליון דולר' לשיקום בית החולים שנפגע קשות מטיל איראני.

התרומה של סטיבן אדמס באה בשעה קשה מאוד - שעה שבה הנגב כולו מתמודד עם פצעי המלחמה, עם עומס אדיר על מערכת הבריאות ועם אי וודאות ביטחונית וכלכלית. אבל זו גם שעה של תקווה, של תנופה ושל הזדמנויות חסרות תקדים לצמיחה ולשגשוג.

אדמס הוא מאותם אנשי סגולה, שמשלבים לב יהודי חם, אהבת ישראל ודאגה עמוקה לקיומה של מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. כנשיא הקונגרס היהודי העולמי - אזור ישראל, הוא פועל כיום למיגור האנטישמיות ולקירוב לבבות בין ישראל ליהדות התפוצות. כאחד מהתומכים הבולטים בחיזוק החברה והכלכלה הישראלית, הוא מגלה עניין בכל מה שקורה כאן, מעורב ופעיל. הוא מזכיר לכולנו מה פירוש אחריות יהודית אמיתית ומה כוחם של יחידים לשנות מציאות של ציבור שלם.

זו אינה תרומתו הראשונה לנגב וקדמה לה תרומה בסך 100 מיליון דולר, שהעניק אדמס לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מייד לאחר מתקפת שבעה באוקטובר.

הממשלה נדרשת לגלות יותר מעורבות ותמיכה

הנגב, שבן-גוריון ראה בו, בחזונו הגדול, מוקד ההתחדשות של מדינת ישראל, הופך סוף-סוף למה שהיה אמור להיות כבר מזמן - מנוע צמיחה לאומי. הקריות החדשות של התקשוב והמודיעין של צה"ל עומדות להיפתח בשנה הבאה ולהיות נדבך מרכזי באקו-סיסטם הטכנולוגי המוקם כאן; התעשיות הביטחוניות מעבירות לכאן פעילות עם אלפי מהנדסים ועובדים; אנבידיה תרחיב את מרכז המחקר והפיתוח בפארק ההייטק בבאר שבע ותגייס מאות עובדים, בהם מפתחי שבבים ומהנדסי תוכנה וחומרה; אוניברסיטת בן-גוריון ממשיכה להתרחב ועתידה לספק השכלה גבוהה לקציני הצבא; ובימים אלה מתקדמות תוכניות לרובע חדשנות מתקדם ולבית חולים נוסף בנגב.

אך כדי שמומנטום זה של צמיחה כלכלית-חברתית אכן יבשיל, נדרשת הממשלה לגלות יותר מעורבות ויותר תמיכה. יש עוד אתגרים רבים שיש להתמודד עימם ועוד בעיות רבות לפתור, כמו הסדרת התיישבות הבדואים, טיפול בבעיות הנשק הלא חוקי, הרחבת תשתיות התחבורה, הקמת פרויקטי תשתית לאומיים - ובהם שדה תעופה בין-לאומי נוסף - ועוד ועוד. ללא הממשלה, הפוטנציאל הענק של הנגב לא ימוצה.

קריאה לעשירי ישראל

אני רוצה להרחיב את התודה בה פתחתי גם לפילנתרופים הישראלים - אלה שתורמים בעקביות ובאהבה למוסדות החינוך, הרפואה והתרבות של ישראל. התרומות הללו מצילות חיים, מחזקות אוניברסיטאות, מקימות מבני ציבור ומעניקות הזדמנויות לאלפי אזרחים. אולם לצד התודה, עלינו לומר את האמת - עיקר התרומות, לפחות בתחומי הבריאות, מגיעות למרכז הארץ. לבתי החולים שכבר מצוידים היטב, שכבר נהנים מכוח אדם וממוניטין, בעוד שבפריפריה - גם בגליל וגם בנגב - מוסדות הרפואה נאבקים מידי יום על חייהם.

הפער הזה איננו חדש, אך הוא הפך לבלתי נסבל. מי שיבקר היום בבתי החולים זיו בצפת, פוריה בטבריה, ברזילי באשקלון או יוספטל באילת - יראה את אותה תמונה: צוותים מסורים, חולים רבים ומערכת שמחזיקה את עצמה בגבורה אך במחסור תמידי. המלחמה האחרונה רק החריפה זאת - זרם של פצועים, עומס בלתי פוסק ותחושת נטישה מצד הממסד. הפערים בין המרכז לפריפריה הפכו לשאלה של חיים ומוות, תרתי משמע. בבתי חולים אלה נדרשים לא רק חדרים משופצים, אלא ציוד מתקדם, טכנולוגיות דימות חדשות, אגפים ייעודיים לטיפול נמרץ ושדרוג תנאי העבודה של הרופאים והאחיות.

לכן, לצד התודה, אני קוראת לעשירי ישראל - הביטו דרומה, הסתכלו צפונה. יש כאן מיליוני אזרחים שמגיע להם טיפול רפואי ברמה הגבוהה ביותר. תרומה לבית חולים בפריפריה איננה רק מעשה של חסד, זו השקעה ישירה בביטחון הלאומי, בלכידות החברתית ובדמותה של ישראל כמדינה שוויונית באמת.

ומילת תודה גם לראש הממשלה, שהפעם קיבל החלטה ראויה ונכונה - להגדיל את הסיוע הממשלתי לסורוקה, בנוסף וכהשלמה לתרומתו של אדמס, והביא לסיומה של סחבת מיותרת בת ארבעה חודשים. אני מקווה שהחלטת הממשלה הזו מעידה שיש מי שמבין כי הבריאות הציבורית איננה הוצאה - היא השקעה והיא הבסיס לקיומנו כאן.

ד''ר אסתר לוצאטו
ד''ר אסתר לוצאטו | צילום: מיכל לוצאטו

האתגר האמיתי מתחיל עכשיו

עם זאת, האתגר האמיתי מתחיל עכשיו. החלטה טובה איננה מספיקה; מה שיקבע הוא הביצוע. תושבי הנגב יעקבו, אחרי כל שלב בלוח הזמנים, כדי לוודא שהבטחות אינן נעלמות בין דפי הפרוטוקולים. סורוקה, שהוא כיום בית החולים היחיד בנגב המשרת מיליון תושבים - את הלוחמים, את המשפחות, את קהילות הבדואים והעולים החדשים - חייב לקבל את המשאבים הדרושים לו - לא כטובה, אלא כזכות בסיסית של אזרח ואזרחית בנגב.

אני מאמינה שהנגב יכול להפוך למודל של עשייה משולבת: מדינה נרתמת, פילנתרופים נרתמים והמגזר העסקי מצטרף.  לכן, שוב - תודה לסטיבן אדמס על נדיבותו, ותזכורת לכולנו: עתיד הנגב איננו תלוי רק במשאבים חומריים, אלא גם באמונה, במחויבות ובמעשה. ואנחנו כאן כדי לוודא שהמעשה יקרה.

הכתבה נכתבה בשיתוף ד"ר אסתר לוצאטו

תגיות:
בית החולים סורוקה
/
סורוקה
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף