קם לו אדם בבוקר. אזרח ערכי. כזה שרוצה לדאוג שעתיד המדינה יהיה מצוין, וחושב איך יוכל להשפיע, לשנות לטובה. אותו יחיד קורא בעיתון שפוליטיקאי רב־השפעה חשוד בפלילים. מה זה חשוד? נתפס על חם. יש עדויות, הקלטות, מה שלא תרצו. אפילו סרטון של אותה פרסונה כשהיא מבצעת את העבירה עצמה. נניח. "אסור לשתוק!", רועם החבר. "חייבים להילחם על הדמוקרטיה!".
בפרץ פעלתנות ויוזמה הוא מכין שלטים, מדפיס חולצות, פותח קבוצה בפייסבוק ומבקש להשמיע את קולו נגד אותה שחיתות איומה. עוד לא יבש צבע הטוש על הבריסטול הלבן שעליו כתב סיסמאות עוקצניות, ובום, ידיעה חדשה על צג הסלולרי: כמה מבכירי אוכפי החוק בישראל חשודים - שוד ושבר - בפלילים. מה זה חשודים? סדום ועמורה. הטיית החוק באינסוף דרכים מעציבות וחצופות.
האדון נסער. "זה חשוב יותר ממה שקורה בכנסת", הוא מלמל לעצמו. "אם לא נפעל, תלך המדינה!". בזמן אפס השלטים עוברים שינוי. הכיתוב נמחק ומוחלף. גם שם הקבוצה בפייסבוק ובוואטסאפ מתעדכן, ובהתאם, החולצות מושלכות לפח ובמקומן מוזמנות חדשות. "נילחם על המדינה! על טוהר המידות! נדאג לדמוקרטיה בישראל!", צורח האדון לשכניו.
כהרף עין כותרת קבוצת הוואטסאפ שוב משתנה, הבריסטולים מושלכים לפח, ובמקומם סיסמאות חדשות על קרטונים דנדשים. והחולצות? הספק מודיע שנגמרה הסחורה. נדרשת סבלנות לכל מי שחפץ בהזמנה נוספת של סיסמאות מעודכנות.
ואז, רגע לפני שהוא יוצא מהבית שוב לתקן את המדינה, מחשבה מתגנבת לראשו: הייתכן שהוא היחיד בישראל שלא מקבל כסף בקומבינה? שלא זכה לשוחד מפואר שיאפשר לו לרכוש וילה, טיסה לחו"ל או פינוקים בחנות יוקרה בקניון? בתחושת פראייריות אין קץ הוא מתקשר לחברי הקבוצה שפתח, זו ששמה שונה אין־ספור פעמים. אף אחד מהם לא עונה. אחרי ניסיונות רבים משיב לו אחד מהם בחופזה: מרבית החברים, מה לעשות, חשודים בשחיתות. חלק עצורים, חלק במעצר בית. כולם בלי נייד שהוחרם לצורכי חקירה.
פתאום האסימון נופל. מתיישב לו האיש ההגון האחרון במדינת ישראל, דופק את הראש, נאנח ומרים שוב טלפון לאותו מכר: "תגיד, יש איזו קומבינה שגם אני יכול להצטרף אליה? לא בשביל הכסף חלילה, רק כדי להרגיש שייך".
התרעות פיקוד העורף