בשנים האחרונות הרוע שולט. הוא מפציע באולפני הטלוויזיה, ברשתות החברתיות, בשיח האישי ובמרחב הציבורי. כבר אין בושה. אנשים משמיצים, לועגים, מעליבים, מטנפים, הכל כדי לגבור האחד על השני, להרים את עצמם ולהוריד את האחר. לא מתביישים, לא מתנצלים, והשמחה לאיד נוצצת בעיניים.
כל מי שמשרת בתפקיד ציבורי מועמד לשיימינג מצד זה או אחר, בין שמדובר בחבר כנסת ובין שזו יועצת משפטית או פרקליטה צבאית. כל מי שאוחז בתפקיד ציבורי הופך למטרה, להתקפות אישיות, פרטיות, עליו, על התנהגותו, על משפחתו, לעיתים אף סמוך לביתו. מלגלגים על המראה החיצוני, מלגלגים על המוצא, ואם לא מוצאים על מה ללגלג - ממציאים.
רוע זה, שאני קורא לו רוע פוליטי, הוא סממן של חברה חולה, פצועה ושסועה, שמחפשת ביטוי ופורקן בהשמצה ולכלוך. אותם אנשים משמיצים על מנת לזכות בתחושת כוח. הורדת האחר גורמת להם לתחושת עליונות ולו רק לרגע. האפשרות להישאר אנונימי, להסתתר מאחורי המסך והמקלדת, מאפשרת להם לשפוך את כל מררתם בלי להקדיש ולו רגע קט של מחשבה על כך שהם שולחים חץ המופנה לליבו ונפשו של אדם, ובהתעלמות מוחלטת מהעובדה שלמילים יש כוח לפצוע. גם מילים יכולות להרוג.
בחברה המשוסעת שלנו, בוטות וגסות נחשבות להפגנת כוח ולא לחולשה, והצופים מהצד מפתחים מעין אדישות מול התופעות האלו. תגובות גסות ומרושעות כבר לא כל כך מזעזעות אותנו. והרוע חוגג כאשר אנשים שותקים. אתם הנחבאים מאחורי המקלדת, זכרו כי מאחורי האובייקט המושמץ נמצא בן אדם, ויש לו משפחה וחברים. כדאי שכל אחד מאיתנו יעצור לרגע בשיח ויחשוב - האם הוא מוסיף עוד טיפה של חושך או עוד שבריר של אור.
התרעות פיקוד העורף